להכיר את האור מעומק הבור

נולדנו בתוך הבור, ישר למציאות
הקיימת והנוכחית. עולם כמנהגו נוהג.
פעם זכרו, בכו באמת. אבל אנחנו
לא יודעים להצטער על משהו שנראה
רחוק ולא מציאותי.
 
 
שעת לילה מאוחרת, וזמן חצות קרב ובא. בית המדרש בלומזה עדיין הומה מקולות למדני העיירה שהשינה מהם והלאה. הם מתפלפלים ביניהם, כשלפתע נפתחת דלת בית המדרש ודמותו של נחום הסנדלר נשקפת בפתח. הוא פוסע לירכתיים, ושם, מאחורי התנור הגדול, מתיישב על הרצפה ופותח באמירת תיקון חצות. ממילה למילה הולך קולו ונשבר. ואז, להפתעתם של יושבי בית המדרש פורץ בבכי עז. מתוך בכיו המר נשמעים שברי מילים, והם מבינים כי הנער עוסק באמירת תיקון חצות.
 
כמה מהם צוחקים: "ראיתם?! נחום הסנדלר עושה תיקון חצות… אפילו לקרוא כהלכה אינו יודע וכבר נוהג הוא במנהגם של גדולים!"
 
הנער שקוע כולו במילים הקדושות, דמעותיו הטהורות זולגות משתי עיניו ונספגות במעיל. הוא בכלל לא שם לב לנעשה סביבו ואינו שומע את דברי הלעג המכוונים אליו. לפתע שמע קול הפונה לעברו: "נחום! תגיד, אתה יודע לקרוא 'עברי'? מה לך ולאמירת תיקון חצות?! האם אינך יודע כי מנהג זה שייך רק לבעלי מדרגה שיש להם השגה בצער גלות השכינה?"
 
הנער מרים את עיניו שטופות הדמע ומשיב בתום: "אדרבה! אתם למדנים מופלגים, שלמים בתורה ויראה. לכם כלל לא חסר בית המקדש. אבל אני, לעומת זאת, פשוט, דל וריק מכל. כואב לי חסרונו העצום של בית המקדש ולכן אני שופך את נפשי לפני ה' יתברך שיבנה אותו במהרה ויקרב לנו את הגאולה!"… דממה הושלכה בין כותלי בית המדרש. תשובה כנה כמו זו, היוצאת הישר מליבו של נער פשוט ותמים, כלל לא ציפו למדני העיירה לשמוע. הם מצאו את עצמם עומדים מול האמת הנוראה: אכן, יכול אדם להיות למדן וירא אך חסרונו של בית המקדש והצורך הכל כך מתבקש – להתפלל על בניינו, רחוק מליבו לגמרי…
 
קשה מאוד להבין מהו גודל ההפסד שאנו חווים בכל רגע שבית המקדש אינו נבנה. והסיבה שרבים מאיתנו אינם חשים עד כמה נורא הדבר, נעוצה בעובדה שאנו דור רחוק מאוד מהזמן שבו בית המקדש עמד על תילו. בינינו עומד מסך מבדיל של מרחק שנות אור מהימים היפים שעליהם נאמר: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה בימיו…" ימים שבהם עלו לרגל שלוש פעמים בשנה. המוני בית ישראל היו בדרכים עם בהמות המיועדות להקרבה ועם טנא מלא כל טוב לכבוד בית המקדש והכהנים. ימים שבהם פרחה נשמתם של ישראל בעודם עומדים ומאזינים לשירתם המאלפת של הלויים, המלווה בכלי זמר. ואין להשוות את השירה הזו אפילו "לילדי הפלא" המוצלחים שבדורנו. ומובן שהדיסק היפה והמיוחד הקיים היום  בשוק לא מגיע לקצה השירה האדירה שיצאה מפיהם של הלויים, שירה שהשיבה לבבות לאביהם שבשמים וקרבה נשמות למקום ממנו נחצבו.
 
ירדנו לשפל המדרגה ולא חסר לנו הבית שאיווה נקודה מרכזית לכל עם ישראל, הבית הגדול והקדוש שממנו יצאה הלכה לעולם ושם עמדו ישראל בתפילה כשלא צר המקום מהכיל את כולם, כנאמר: "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". איננו מרגישים אבודים לנוכח ההפסד של עבודת יום הכיפורים, בו חזו ישראל בעבודת הכהן הגדול, כיצד הוא נכנס לפני ולפנים. איננו חווים את המתח והבכיות העצומות למענו כאשר יצא מקודש הקודשים חי ולא מת, מה שאומר כי התשובה התקבלה. במקום זה, אנו קוראים במחזור את סדר העבודה זכר לימים יפים שעברו, חלפו להם ולא ישובו עד שלא נרצה בשובם באמת.
 
איך זה קרה? כיצד הרגש קהה? למה אנחנו מסתפקים במלמולים על בניין בית המקדש והגאולה רק בגלל שכך הכתיבו לנו בסדר התפילה? מדוע איננו רוצים באמת בשוב ה' לציון ברחמים?
 
מושק'ה, יהודי תמים היה חוכר את בית המרזח מהפריץ של העיירה. הוא עבד סביב השעון ומילא את בקשותיהם של האיכרים הגויים – כוס ויסקי או וודקה. כך היה מפרנס בדוחק את משפחתו המורחבת.
 
שנה אחת הייתה גשומה וסוערת במיוחד ולבית המרזח לא הגיעה נפש חיה. הדרכים היו בוציות וטובעניות ואף אחד לא ההין להוציא את עצמו אל הקור החודר לעצמות. כולם העדיפו להצטנף בבתיהם מול האח המוסקת. מובן שהפרנסה של מושק'ה נפגעה מאוד. וכשתמה השנה לא נותר בידיו ולו רובל אחד בכדי לשלם לפריץ את דמי החכירה. כך מוצאים את עצמם כל בני המשפחה מושלכים לאחד הבורות החשוכים של הפריץ הרשע. בכל יום נזרקים לעברם לחם ומים ומזה הם מתקיימים. ובכל פעם שמישהו מזכיר את הימים שלפני ואת אור היום והשמש הזורחת שבחוץ, כולם בוכים על ההפסד העצום.
 
כך עוברים להם הימים. מושק'ה ואשתו מזקינים והולכים לעולמם, המשפחה מסתעפת לה בבור וזוגות מתחתנים, יולדים ילדים וחיים כמנהגם. מדי פעם נזכרים המבוגרים בחיים שמחוץ לבור ומעלים זיכרונות מתוקים וכואבים. הם נאנחים ומצטערים באמת, ואז ניגשים אליהם הילדים הקטנים ובעיניהם תמיהה של ממש: איך ייתכן הדבר שישנם חיים אחרים מחוץ לבור?! הרי הבור הזה הוא כל העולם והחושך הזה הוא חלק מהחיים, הם לא יודעים בכלל מהי קרן שמש, עצים מלבלבים, פרחים, בית נורמאלי, כל אלה רחוקים מהשגתם. הם ילדים שנולדו לתוך הבור ואינם מכירים מציאות אחרת שונה וורודה. אינם מבינים שקיים משהו אחר נעלה ומקסים, אין להם מושג מה הם מפסידים.
 
גם אנחנו נולדנו בתוך הבור, ישר למציאות הקיימת והנוכחית. נראה לנו שעולם כמנהגו נוהג וכך הכל צריך להתנהל. פעם עוד היו מבכים את החורבן. פעם עדיין זכרו המבוגרים את הימים מלאי ההוד שלפני. אבל אנחנו לא מבינים את גודל ההפסד, לא יודעים להצטער על משהו שנראה לנו כה רחוק ולא מציאותי.
 
ולמרות שאנו נמצאים בעומקו של הבור השחור, עלינו להתפלל באמת שיחזור האור ונשוב לאותם ימים נעלים בהם היינו קרובים להשם יתברך. נעתיר ולא נרפה, עד שתחזינה עינינו במהרה בכל הטובה ובשוב השם לציון ברחמים, ונזכה לימות המשיח ולבניין ירושלים עיר הקודש בקרוב ממש, ויהפכו ימי התוגה וצום תשעה באב מיגון לאורה ושמחה, אמן!! 
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא – "לייזר בימס"