הביקור אצל הבעל שם טוב

ישבתי לבד במשך כמה שעות והתפללתי.
אבל ההרגשה שליוותה אותי הייתה שאני
בעצם לא מגיעה לשום מקום… ואז נכנס אותו
רב מסתורי והתיישב על הכיסא בפינת החדר.
 
 
השנה הצטרפתי לנסיעה לאוקראינה בה הייתי אמורה להיות בסך הכל חצי יום אצל רבי נחמן מברסלב, ויותר מיומיים אצל רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש במז'יבוז'.
 
כחסידה נלהבת של רבי נחמן מברסלב, בהתחלה לא הייתי שלמה עם הלו"ז של הנסיעה, אחרי הכל, אני רוצה להגיע לרבי נחמן, לא לסבא-רבא שלו.
 
באחת הנסיעות הקודמות שלי, הזמן שלי באומן לא היה מי יודע מה פורה, כך חשבתי באותו זמן. (עכשיו, אני מבינה איך זה הפך למשהו שעזר לי מאוד, אבל זה סיפור למאמר אחר).
 
אחרי אומן נסענו לברסלב, שם נמצא ציונו של רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן וזה שליקט ואסף את כל תורותיו של רבי נחמן ואיגד אותם בספרים. הגענו לשם בשעת בין ערביים כשהשמש כבר החלה לשקוע. ציונו של רבי נתן נמצא במעלה הגבעה המשקיפה על נהר הבוג. הנוף מנקודה זו פשוט מדהים. הנהר, העיירה, העצים וכל הירוק פרוסים לנגד עיניי המתבונן בהם, במיוחד כשהמראה הזה מתגלה לך בשעות הערב של חודש אוגוסט.
 
כיתתי את רגליי אל ראש הגבעה במדרגות הרבות המובילות אליה, אל רבי נתן. אודה על האמת ואומר שעדיין לא הרגשתי שום דבר, לא התעוררות ולא השראה. 'חוסר התקשורת' באומן שתל את הזרעים למחשבה שאולי, רק אולי, הנסיעה הזו תהיה מעין שטיפה רוחנית כללית ולא יותר, ואם אלה התוכניות של השם, לא יכולתי לעשות הרבה.
 
כשהתקרבתי אל ציונו של רבי נתן שמעתי מישהו בוכה, בכי כזה בלי שליטה, וחשבתי שאולי זו מישהי מקבוצת בנות ה-20 שהיו איתנו. אוי, כמה שטעיתי. היה זה אחד הרבנים שהדריכו אותנו, והוא בכה כל כך חזק, שהוא אפילו לא הספיק להגיע למקום המיועד לגברים. הוא נשכב על מצבתו של רבי נתן ושפך את ליבו.
 
זה כנראה היה משהו מדבק. כי מיד לאחר מכן עוד כמה החלו לבכות, ואחר כך עוד כמה. אבל אני לא הרגשתי שום דבר. ביקשתי מהשם שיעזור לי לתקן את "לב האבן" שלי, והתחלתי לחשוב שמשהו באמת לא בסדר איתי.
 
לא רקדתי (וגם לא בכיתי…) אצל רבי נחמן, לא בכיתי (וגם לא רקדתי…) כאן, אצל רבי נתן. זה היה כאילו אני צופה באיזה סרט, מין ניגוד כזה למה שקרה שם באמת, לדבר האמיתי. נשמתי נשימה עמוקה, ואז ראיתי דמות של אדם שהתפלל בקול שליו ורגוע בצד של הגברים.
 
הוא היה לבוש שחורים והיה לו זקן לבן ארוך. לא ראיתי את הפנים שלו. הוא ישב ליד הסטנדר והתפלל. אבל הקול שלו היה מהפנט, ואני תהיתי ביני לבין עצמי – האם הוא ניצוץ של רבי נתן שנשלח לעולם כדי לעודד עוד אנשים למצוא את 'לב הבשר' שלהם.
 
אחרי שיצאנו מרבי נתן נסענו למז'יבוז', שם ישנו בהכנסת האורחים. הייתי כל כך עייפה, לכן אכלתי משהו קל והלכתי לישון. סברתי שהמפגש עם הבעל שם טוב יהיה עוד "חוסר תקשורת" במסע הזה, לכן אין מה למהר. אבקר אותו מחר בבוקר.
 
בבוקר, הלכתי לציונו של רבי ישראל הבעל שם טוב ועשיתי שם את ההתבודדות שלי (תפילה אישית) במשך שעה וחצי, התפללתי על כמה אנשים, נתתי כסף לצדקה והכנסתי "קויטל" (פתק לצדיק) בתיבה המיועדת לפתקים האלה. היה נחמד. לא יותר. וגם לא משהו מיוחד.
 
בזמן שהמתנו לשאר חברי הקבוצה כדי שניסע כולם ביחד לבית מדרשו המשוחזר של הבעל שם טוב, שאף הוא במז'יבוז', חברתי הבחינה במישהו 'קדוש' שישב ברכב ליד ציונו של הבעל שם טוב. חברתי ניגשה אל הנהג ושאלה מי זה האדם הזה שיושב ברכב.
 
"הוא אדם שקט. את לא מכירה אותו", השיב. אבל חברתי לחצה וביקשה עוד קצת פרטים. "הוא הרב של קהילת 'שובו בנים', הרב אליעזר ברלנד. אבל הוא לא מפורסם (?)". למי שלא יודע, הרב ברלנד הוא הרב של הרב שלום ארוש, כך שהיינו מאוד מופתעות לגלות שאכן הבחנו באדם קדוש.
 
חברתי רצתה לשאול את הרב שאלה, והוא יצא מהרכב ודיבר איתה בצורה כל כך נעימה, פשוטה ואכפתית, כאילו היה חבר טוב. הייתי בהלם, כי פתאום הבנתי שהוא האיש שהיה בקברו של רבי נתן בלילה הקודם. כל כך רציתי לשאול אותו 'איך אני באמת מתחילה להיות שמחה?' – השאלה שהחלטתי שהיא הנקודה העיקרית של המסע הזה, בסיבוב הזה לאוקראינה. אבל אני אנגליה והיה לי מאוד קשה לפתוח את הפה. הוא הספיק ללכת הרבה לפני שהספקתי לאזור אומץ ולגשת אליו.
 
בינתיים, נסענו לבית מדרשו של הבעל שם טוב, מקום מדהים ביופיו. ומה שהיה מדהים עוד יותר היה שאחת הנשים מהקבוצה, שגרה לידי בישראל, מטפלת בשיטה מיוחדת עם אמונה (שניתנת בדרך כלל למטפל בזכות האמונה של החולים) עמדה וסיפרה לנו, כי בזמן שהתפללה אצל הבעל שם טוב, רבי ישראל הבעש"ט התגלה אליה ואמר לה: "עם ישראל, השם אוהב אתכם. תהיו שמחים, אתם מוגנים. זה זמן המשיח".
 
(מאוחר יותר גיליתי שהמדריך של הקבוצה שלנו, רב מאוד מיושב בדעתו, ביקש ממנה לבחור תמונה, מתוך כמה, של הבעל שם טוב, והיא בחרה את זו שרב גדול מאוד בישראל זיהה אותה כתמונה המיוחסת והכי קרובה לדמותו של הבעל שם טוב…)
 
התרגשתי מאוד אחרי ששמעתי את מה שהיא סיפרה. הנה הבעל שם טוב, אומר לנו להיות שמחים. והנה אני, מרגישה אומללה עם רצון נואש להיות שמחה, למרות כל הקשיים וניסיונות להגיע לשם – פיזית ורוחנית, בשבועות האחרונים, ובעיקר בימים האחרונים.
 
בהמשך, החלטתי שאני הולכת לעשות שש שעות התבודדות. התחלתי אותן בבית המדרש של הבעש"ט. שאר חברי הקבוצה נסעו לסיור בעיירה מז'יבוז' ובאוסטרופולי, כך שנותרתי לבדי בבית המדרש שהיה כל כולו שלי והתחלתי את ההתבודדות.
 
ישבתי ליד שולחן מעץ וחשבתי על כל אותם אנשים, באותה תקופה, אנשים מדהימים, אנשים קדושים, שישבו כאן ממש, באותו מקום שאני יושבת, וניסו ורצו בכל ליבם להתקרב אל השם.
 
ופתאום, נפלה עלי שינה. חצי שעה. (דבר כזה עוד לא קרה לי בזמן ההתבודדות). אחרי חצי שעה התעוררתי כשאני מאוד מבולבלת. נהדר, גם הניסיון להתפלל עכשיו חומק לי מבין האצבעות…
 
החלטתי לשוב לציונו של הבעל שם טוב, שם ישבתי לבד במשך כמה שעות והתפללתי. אבל ההרגשה שליוותה אותי הייתה שאני בעצם לא מגיעה לשום מקום… ואז נכנס אותו רב מסתורי והתיישב על הכיסא בפינת החדר.
 
בבת אחת, היה נדמה לי שקירות ליבי רועדים, והתחלתי לבכות, ולבכות, ולבכות… כשאני מבקשת מהשם שיעזור לי, שיתקן אותי, את כולנו. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שבאמת התפללתי עם לב נשבר, בניגוד לכל הפעמים בהן התפללתי מתוך רחמים עצמיים, עצבות או דיכאון, והמילים פשוט זרמו להן מהפה, ומהלב, כמו נהר.
 
הרב נעלם. ואז, שוב נכנס כעבור כמה דקות כשכוס תה בידו. התה הזה היה מיועד לי. הוא נתן לי את כוס התה, ואני הרגשתי בצורה מוזרה מאוד איך שיעור תורה 'נשתל' בנשמתי, כשהמסר העיקרי הוא גמילות חסדים, ורבה אדיבות. תפילה היא דבר טוב מאוד ונעלה מאוד, היא גם מאוד הכרחית, אבל חסדים, אדיבות פשוטה מכל הלב אחד לשני – גם הם דברים עיקריים וחשובים, ואם אפשר כמה שיותר.
 
כעבור חצי שעה התכוונתי לצאת החוצה. שתיתי את התה והרגשתי את מה שאפשר לתאר במילה אחת – שמחה! לא הייתי ב'היי', לא התרגשתי. זאת הייתה רק שמחה. שמחה שחדרה לעצמות שלי. סוג השמחה שהתפללתי עליה במשך חודשים רבים.
 
חלפתי ליד הרב בדרכי החוצה והוא הניד בראשו, חייך ושאל אותי איך היה התה. אמרתי לו שהתה היה טוב. טוב לגוף, אבל טוב עוד יותר לנשמה. הייתה לי הרגשה שהוא ידע בדיוק על מה אני מדברת, ובדיוק על מה התפללתי, ומה קורה איתי, הרבה יותר ממה שאני יודעת ויכולה לומר על עצמי.
 
אני חושבת שהרב, האיש הצנוע, השקט והאדיב שאיש לא מכיר (?) הוא אחד מ-ל"ו צדיקים נסתרים שיש בכל דור, שבזכותם כל העולם קיים ועומד על תילו. אין לי שום מושג מה הוא עשה באוקראינה, פחות מחודש מהנסיעה הגדולה בראש השנה של כל חסידי ברסלב, אבל אני חושבת שהייתה לו משימה, שליחות חשובה עבור עם ישראל.
 
אולי הוא ניצוץ של רבי נתן, אחרי הכל, אדם שמנסה לקרב עוד ועוד אנשים ל"לב הבשר" שלהם, למידת החסד והאדיבות אחד כלפי השני, לפני שמשיח יבוא?…
 
לעולם לא אדע.
 
אבל מה שאני כן יודעת הוא, שהנסיעה שלי לאוקראינה הסתיימה עם השגת המטרה שייעדתי לה, ואפילו יותר, ולא רק כמסע שטיפה וכיבוס של הנשמה. זה לא היה מה שחשבתי שזה היה או שיהיה, אבל זה היה ברור מאוד שזה בדיוק הדבר שהייתי זקוקה לו. ואני מתפללת שכל הקדושה והטוב, הרחמים והחסדים, שהתוודעתי אליהם במז'יבוז' יחזרו איתי, ידבקו בי, גם כשאני כאן, בארץ.