זאת לא סתם קנאה

הקנאה הזו לא העלתה את המוטיבציה
שלי או הפכה אותי לאדם טוב יותר. אני
יודעת שזה לא מה שהקב"ה רוצה, גם
אם העוגה שהכנתי לשבת לא תהיה תמונת
השער במגזין של מרתה סטיוארט…
 
 
אף פעם לא הייתי באמת הטיפוס שמקנא במישהו, לא בבגדים, לא בתכשיטים או במכונית, אפילו לא ב- IQשל אנשים חכמים. כן, אני בן אדם, לא אומר לכם שלא חוויתי את התחושה הלא נעימה הזו של קנאה. זה קרה לי כמה פעמים בחיי. מתי? בשנים האחרונות כשבסביבה הייתה ספה של קנאה, מיזוג אוויר של קנאה, סדר יום של קנאה, ואפילו קינוחים לשבת של קנאה.
 
אבל הדבר שהכי הרבה הפיל אותי, מאז שהתקרבתי ונהייתי אדם שומר תורה ומצוות, הוא אמונה של קנאה.
 
אתם בטח שואלים מה זה ועל מה בכלל אני מדברת?
 
על פי הגדרה חופשית שמצאתי ברשת, קנאה היא משאלה/רצון שיהיה לך מה שאין למישהו אחר.
 
על פי התורה, קנאה יכולה להיות בונה או, חלילה, הורסת.
 
הרמב"ם מלמד אותנו שסוג הקנאה ההורסת (שהיא אסורה על פי התורה) קשורה בתאוותיו של אדם, ברצון שלילי (כמו חמדנות) שיהיה לך מה שיש לחברך, ובאותו זמן להרגיש שהיית מקווה ורוצה שלחברך לא יהיה את הדבר הזה. או, שלאדם המקנא יהיה יותר ממה שיש לאדם בו הוא מקנא. ברור שקנאה כזו היא הפרה בוטה וברורה של הכלל הגדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך".
 
קנאה בונה (המותרת על פי התורה) היא כאשר אדם רוצה שיהיה לו את מה שיש למישהו אחר, בלי שום רגשות שליליים או 'איחולים' כאלה ואחרים של 'הלוואי ולא היה לו' או 'הלוואי שזה יהרס לו' וכו'.
 
במקרה שלי, ברוך השם, לא איחלתי שום דבר רע ושלילי למושאי הקנאה, אז אני חושבת שמצבי טוב, לא עברתי על איסורים מהתורה בעניין זה. אבל הקנאה שלי הפריעה לי מאוד, הסיחה את דעתי מהשליחות שקיבלתי משמים, מהתפקיד שלי כאן בעולם הזה.
 
בפעם הראשונה שחשתי קנאת-אמונה, הייתה כשקראתי את ספרה של שרה יוכבד ריגלה – "אישה קדושה". היה לי דחף מוזר לקנא בזכות שנפלה בחלקה של גברת ריגלר – להיות במחיצתה של אישה צדיקה זמן רב, וגם במתנה היפה שהיא קיבלה – כתיבת מילים שהופכות לספר מרתק. קנאת אמונה נוספת הייתה באותה אישה צדיקה שחווה ניסיונות רבים בחייה, אבל תמיד תראו אותה עם חיוך על פניה. תלונות? לא תשמעו ממנה. אפילו לא פעם אחת. בהשוואה אליה, הרגשתי כל כך חסרה, כל כך פגומה, כל כך לא ראויה. כי בבוקר, אני מחכה לרגע שהילדים יתארגנו ויצאו לדרך, לעוד יום של לימודים. אבל הצדיקה, היא מטפלת במספר לא קטן של אנשים מוגבלים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע… מרצון ובחירה.
 
חז"ל אומרים לנו (בבא בתרא כב, א) ש"קנאת סופרים תרבה חכמה". כלומר, קנאה בתלמידי חכמים מגבירה את החכמה. אבל הבעיה היא שאני לא הפכתי לאדם חכם, אני 'ירדתי' על עצמי, הפכתי לנוקשה וקשה יותר עם עצמי.
 
קינאתי בחברה-רבנית שהכינה ארוחות לשמחת שבע ברכות, והיא גם מדריכת כלות, מרצה בשיעורים, מגדלת את ילדיה בשמחה, ואף אחד לא עוזר לה עם הכביסות. אשריה. הייתה לי קנאת אמונה בחברתי שגרה בדירה רעועה וקטנה בדוחק, אבל צדקות היא תמיד נותנת ביד רחבה, ומודה לבורא עולם מכל הלב על קורת הגג שנתן לה ולבני משפחתה. וקינאתי (גם כן באמונה) בחברה שסוף סוף קנתה דירה הרבה יותר קטנה מזו שהיא מכרה במחיר הרבה יותר גבוה מהדירה שהיא גרה בה, רק כדי לגדל את ילדיה במקום עם יותר קדושה.
 
הקנאה הזו בהחלט לא העלתה את המוטיבציה שלי או הפכה אותי לאדם טוב יותר, אלא תמיד הובילה אותי למשאלה של 'הלוואי והייתי כמו הנשים האלה'…
 
רבי נחמן מברסלב, רופא הנשמות הגדול, מציע תרופה למי שסובל מהסימפטומים שהזכרתי, לאלה הסובלים מקנאה באמונה של אחרים. בספר "סיפורים על צדיקים", ישנו סיפור אמיתי על אדם שקינא במעלתו הרוחנית הגבוהה של רבי נחמן מברסלב. אותו אדם ממש 'נדנד' לרבי וביקש ממנו כל הזמן שיעשה לו נס כדי שתהיה לו יראת שמים גדולה יותר (ככה, בדרך נס, בלי עבודה) אבל רבי נחמן סירב. אדם זה היה נחוש בדעתו, עקשן שלא מוכן לוותר על משאלה זו, עד שבסוף רבי נחמן הסכים. הוא הניף את ידו מעל ראשו של האיש, ובירך אותו במידה עצומה של יראת שמים.
 
אחרי יום אחד עם יראת שמים בקנה מידה שרבי נחמן בירך אותו, אותו אדם השתתק מחרדות ואימה. הוא ביקש מרבי נחמן שיסיר את הברכה ממנו. ואחרי שהרבי הניף את ידו מעל ראשו, יראת השמים נעלמה.
 
רבי נחמן הסביר עד כמה מה זה חשוב, ואפילו קריטי, שכל אדם יעבוד את השם עם היכולות שהוא קיבל, כפי הדרגה הרוחנית שבה הוא נמצא. השם לא מבקש מאיתנו להשיג אמונה בקורס מזורז, הוא רוצה שנרוויח את הקרבה אליו עם הכלים והכוחות שהוא נתן לכל אחד מאיתנו, עם תפילה ועבודה אמיתית, ולא ב'לו הייתי….'
 
הארי ז"ל הקדוש אומר שלכל אחד מאיתנו יש אור מיוחד שהוא מביא לעולם הזה, ושאף אחד לא היה הווה ויהיה אתה! אני מנסה להפנים מסר יפה ועמוק זה. ההתבודדות עוזרת לי מאוד, בעיקר בכל הקשור לקנאת אמונה. רק לומר בקול רם 'הלוואי והייתי', מאפשר לי להבין איך היצר הרע מוליך אותי שולל ומטעה אותי.
 
אני לומדת לא לפספס את הצמיחה הרוחנית בה אני זוכה, ואת זו שאני צריכה לעבוד עליה בדרך שנועדה רק לי. זה מה שהשם רוצה מכל אחד מאיתנו – להיות עצמנו ולא אף אדם אחר. לעבוד אותו בדרך המיוחדת לנו, בנקודה בה אנו נמצאים ברגע זה ממש. אפילו אם העוגה לשבת שנכין לא תהיה תמונת השער במגזין של מרתה סטיוארט.