עייפה, צרודה ומרוצה

הילדה שבי מבקשת להתמרד, לעשות
דווקא ולהמשיך לשיר, אבל אני הבוגרת
מהסה אותה ומנסה לברר עם היושבות
סביבי בשולחן על מה כל המהומה.
 
 
ערב שבת. השולחן מלא בכל טוב, ואני כהרגלי פוצחת בקול גדול באחד משירי השבת החביבים עלי. אך במקום שהסובבים יצטרפו לשירתי כהרגלם, משתררת שתיקה מוזרה, ואני מרגישה את המרפק של שכנתי מנסה להסב את תשומת ליבי.
 
"מה קרה?" אני משתתקת באחת כשסביבי העיניים מורדות למטה בפנים מבוישות. וברגע שהשיחה מתחדשת אני מנצלת את ההזדמנות לחקור ולדעת מה קרה.
 
התשובה לא מאחרת לבוא – "אל תשירי. יש לנו אורחים שלא נוהגים לשמוע שירת נשים".
 
"אבל אלו שירי שבת", אני ממשיכה לנסות בעקשנות בעודי נלחמת ברגשות הסותרים שעולים בי. "רק רציתי לשמח את כולם, לרומם את הנפש ולכבד את שבת המלכה". אם הייתי ילדה קטנה, הדמעות היו מציפות את עיניי, אבל היום כבר הספקתי להתחסן, ברוך השם, ואני רק מרגישה מבוישת, עצובה וקצת כועסת. הילדה שבי מבקשת להתמרד, לעשות דווקא ולהמשיך לשיר, אבל אני הבוגרת מהסה אותה ומנסה לברר עם היושבות סביבי בשולחן על מה כל המהומה.
 
"קול באישה ערווה. אסור לנשים לשיר" אומרת אחת היושבות.

"אני יודעת. אבל זאת לא הופעה פה, זה שולחן שבת. אני שרה בשביל השבת, בשביל הילדים. אני שרה שירי קדושה, בצניעות ותמימות, בשביל לשמח את הלבבות ולכבד את השולחן. אין לי עניין לשיר פה סולו, אני רק רוצה להתחיל את הפיוט, לתת את הניצוץ כדי ש'תידלק המדורה' וכולם יצטרפו אלי ".
 
"נשים לא שרות ליד גברים. זאת ההלכה בשולחן ערוך. לא על הבמה ולא על שולחן השבת. את יכולה לשיר ליד בעלך בלבד, אבל אם יש עוד גבר בסביבה, אז אסור".
 
"למה אסור? אני יכולה להבין שזה יכול להיות לא צנוע שגבר יראה אישה שרה בהופעה, אבל שולחן השבת זה עניין של קדושה. השירים הם לכבוד השבת ולכבוד הקדוש ברוך הוא ושרים אותם בצניעות. אז למה אסור?"
 
"תדמייני כל מיני סוגי נשים" היא ממשיכה, "יש בינינו כל מיני סגנונות וצורות. אולי אם זה היה מותר, בן-רגע הייתה גולשת פלונית אלמונית משירה גרידא ועוברת לריקוד סוער. או אחרת הייתה שרה בולט וחזק ובסגנון לא צנוע, גם את שירי הקודש. אי אפשר לעשות איפה ואיפה, את כן תשירי והיא לא. לכן ההלכה פוסקת על כל הנשים לא לשיר ליד הגברים. שירה היא גילוי פנימי ועמוק של הנפש. כשאת שרה את נותנת משהו מעצמך, את מגלה משהו מהפנימיות שלך החוצה. כנראה שיש בגילוי הזה יסוד שצריך להתגלות רק מול הגבר שלך. כך קבעו חכמינו בגמרא".
 
באותה השבת היו מעט שירים על שולחן השבת ואני נשארתי מהורהרת ובלי יכולת להחליט מה אני מרגישה.
 
אני יודעת שהשם נתן לי כישרון שירה במתנה ושיש בכוחי לנווט אותו לכל מקום שארצה. אני גם יודעת שאני יכולה לשיר בכוונה מלאה ובצניעות, ושיש לי בחירה ויכולת איך לגרום לדברים לצאת ממני ולהישמע. אבל אני מהרהרת בעובדה שיש כאן יסוד רוחני עמוק שאינו ידוע וברור לי כלל, מעין גורם מסתורי ונעלם שעלי לסמוך ולהישען עליו, כשאני מבקשת להחליט לאיזה כיוון עלי לפנות. אני מבקשת ומתפללת מהשם שיעזור לי להאמין ולדעת בוודאות מה עלי לעשות.
 
בערב שבת האחרון, כשרק משפחתי סביב השולחן, שרתי בקול גדול, בשמחה ובהתלהבות כמו שלא שרתי הרבה זמן. גם כשהילדים קמו מן השולחן, המשכנו בעלי ואני לשיר זמירות ופיוטים עוד הרבה זמן. התענגנו על השירים והיה לנו כמו 'מעין עולם הבא'. לפני שנרדמתי בלילה, עייפה, צרודה ומרוצה, חשבתי לעצמי שהחוויה העוצמתית שחווינו התאפשרה בזכות היותנו יחד ולבד, והיא איחדה אותנו בקולנו ובנפשנו. מעין ניצוץ של הבנה נרקם בתוכי. אחד כזה שלא יכולתי להסביר אותו במילים אלא רק להרגיש שהוא נכון, שהוא אמת, שהוא עליון.
 
שיר ישן שכתב חבר מתנגן לי פתאום בראש, מזכיר לי נשכחות ואולי מגלה משהו על הבאות:
 
"ניצוצות של הבנה. שוב חולפים כמו סרט נע. כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה".