מצרים והמייפלאוור

מסעה של המייפלאוור הה אירוע גדול
וחשוב בהיסטוריה של אנגליה ואמריקה.
אבל מי זוכר מה אכלו על האוניה? מה
היה המסלול והיכן חנו? שאלות ששאל
דוד בן גוריון במפגש עם ועדת פיל.
 
 
בשנת 1936, דוד בגן גוריון, שהיה אז ראש הסוכנות היהודית ובהמשך ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, נשאל על ידי חברי ועדת פיל בנוגע לזכויות היהודים בארץ ישראל. ובן גוריון השיב:
 
לפני 300 שנים, אונייה בשם המייפלאוור יצא למסע שנקרא בפי יושביה "מסע אל העולם החדש". על האונייה היו פליטים אנגלים שלא היו מרוצים מהחברה ומהשלטון האנגלים של אותם ימים, כאלה שביקשו להגיע לחוף מבטחים וליישב אותו. לבנות, כדבריהם, עולם חדש. הם הגיעו לאמריקה והיו החלוצים הראשונים שיישבו את היבשת הגדולה.
 
היה זה אירוע גדול וחשוב בהיסטוריה של אנגליה ואמריקה, אבל הייתי רוצה לדעת: האם ישנו איש אנגלי אחד שיודע לציין את התאריך והשעה המדויקים של תחילת מסעה של המייפלאוור? כמה ילדים אמריקאים – או בוגרים – מודעים למסע היסטורי זה? האם הם יודעים כמה אנשים היו על הספינה? את השמות שלהם? מה הם לבשו? מה אכלו? את נתיב המסע? מה קרה להם בדרך? היכן חנו?
 
3,300 שנים, בערך, לפני שהמייפלאוור יצאה למסעה, עם ישראל יצאו ממצרים. כל ילד יהודי – בין אם הוא באמריקה, רוסיה, תימן או גרמניה – יודע שאבותיו יצאו ממצרים בזריחה של יום ט"ו בניסן. מה הם לבשו? בשמלותם הם יצאו וצרורותיהם על שכמם. הם אכלו מצות, והגיעו לשפת ים סוף תוך שבעה ימים.
 
כל ילד יודע את נתיב מסעם של אבותיו ואת האירועים שקרו במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר. באותן שנים הם אכלו מן ושליו שירדו מן השמים, ושתו מהמים של באר מרים. הם הגיעו לירדן, חצו את הנהר והגיעו ליריחו. הילד אפילו יכול לומר את שמות המשפחות שהיו במסע זה, שהרי הם כתובים בתורה.
 
בכל רחבי העולם יהודים אוכלים מצות במשך שבעה ימים, מיום ט"ו בניסן. הם מספרים את סיפור יציאת מצרים, ההגדה של פסח, כשבסיומה הם אומרים-מקווים: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה"!
 
זה חקוק להם בנשמה!
 
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים…" (שמות יג, ג).
 
המילה "זָכוֹר" לא נאמרת בלשון ציווי – זְכור! ניסוח דקדוקי זה מציין את העובדה שהתורה לא רק מצווה אותנו לזכור ולהנציח את היום שבו יצאנו ממצרים. אלא, זָכוֹר – מרמז על מצב של היותנו קיימים. זו מילה שמתארת אותנו כעם שתמיד זוכר את היום ההיסטורי החשוב הזה.
 
עם ישראל לא הצטוו לזכור את יום ט"ו בניסן עצמו. זה לא היה הכרחי בכלל. אלא, משה רבינו הודיע לעם שיום זה ייחרט לנצח בתודעה שלהם, כי ביום הזה עם ישראל השתנה, ביום הזה הנשמות שלהם זכו בחופש הנצחי.
 
זה הסוד שמשה רבינו גילה לעם. הם יצליחו אם יבינו את הטבע הפנימי של נשמתם. הם ידעו שיום זה חייב להיזכר, להישאר בתודעה ובזיכרון שלהם לאורך כל הדורות.