הצדק דורש עם חברתי

אם תהפכו את המנטרה השחוקה של
"העם דורש צדק חברתי" ל"הצדק דורש
עם חברתי", תקבלו משוואה מעניינת
ומעוררת הרבה נקודות למחשבה. צדק
ושוויון הם לא רק מילים וסיסמאות יפות.
 
 
בקיץ האחרון שטף את מדינתנו גל של קריאה לשינוי חברתי וכלכלי שסחף רבים, כאשר שורשו: הרצון לחיים טובים יותר. ללא ספק, מדובר במשהו חיובי מאוד. באופן טבעי, רוב המוחים סבלו (ועדיין סובלים) ממצוקה כלכלית כזו או אחרת, לכן באו בטענות כלפי "השיטה הכלכלית" הנהוגה, ואף כלפי אישים מסוימים במרחב הפוליטי והחברתי במדינה.
 
השאלה ששאלתי את עצמי אז הייתה ועודנה – מה היה קורה אם אותם מוחים היו לפתע מתעשרים? האם עדיין היו מוחים באותו המרץ? התשובה לדעתי היא שלא. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות על "לוחמי צדק ושלום" שברגע שהגיעו לשלטון ולשררה התחילו להתנהג באותה צביעות וחמדנות, כמו קודמיהם לתפקיד בהם הם עצמם נלחמו. דוגמא בולטת לכך הם ראשי הקומוניזם שדיברו ללא הרף על צדק ושוויון, אבל מרגע שמושכות השלטון ניתנו בידיהם, ומהרגע שהם "ישבו על הברז" והיו "קרובים לצלחת" – לא היו מושחתים מהם. זה טבע בני האדם. אנחנו מונעים מאינטרסים אישיים ופחות רואים את הזולת. אין טעם לעטוף את זה במילים יפות וריקות מתוכן. וראייה לכך היא, שאדם יכול לצעוק מלוא גרונו סיסמאות של אחווה, שוויון ואהבת אדם, אבל רגע לאחר מכן ינהג באגרסיביות ובחוסר סבלנות בכביש, יתחמק מלשלם מיסים, יעקוף בתור בבנק, יפנה בזלזול לנציג שרות בחברה כזו או אחרת, או ידבר סרה ולשון הרע על אדם אחר. מי שאהבת הזולת באמת בוערת בעצמותיו יעשה מאמץ עילאי להימנע מכל אלה, כאשרהדרך היחידה לצאת ממעגל האגואיזם אל דאגה אמיתית וכנה לבני אדם נוספים (שאינם הקרובים לנו ביותר) היא בהכרח לדבוק בחוקים שנתן לנו הקב"ה בתורה. רק ברגע שאנו מכפיפים את רצונותינו האישיים למשהו גבוה מאיתנו, כדוגמת מערכת החוקים המתוארת בתורה (בפרשת משפטים), אנחנו יכולים להתגבר על היצרים הקטנים והנמוכים, ולדבוק בדרך זו גם כשהאינטרס האישי שלנו משתנה. לעניות דעתי, מהפכה חברתית בלי אלוקים פשוט בלתי אפשרית, כי בלי שורש אין חיים. אם לא מחוברים לשורש השורשים שום דבר אמיתי לא יוכל לצמוח.
 
מה קדם למה?
 
כמובן שרצון הבורא הוא שנשמור את השבת, נאכל כשר, נתפלל וכדומה, אולם בראש ובראשונה הוא מעוניין שננהג בכבוד, בהגינות ובאהבה איש אל רעהו. "ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה"! אמר רבי עקיבא, ואכן זוהי תמצית כל היהדות 'על רגל אחת'. להבדיל מדתות אחרות המדברות על "חמלה" ו"אחווה", אך בפועל לא מחייבות את האדם לוויתור מעשי על שום דבר, היהדות מאוד מעשית וההנחיות שלה אופרטיביות ביותר. מי שרוצה לעבוד את הקב"ה באמת, חייב להתחשב מעשי בזולתו.
 
פתגם עממי מפורסם אומר ש"חוזק השרשרת נקבע לפי החוסן של החוליה החלשה ביותר שלה". את ההבנה הזו אנו פוגשים דווקא בתורה וניתן כמובן ללמוד ממנה גם למציאות חיינו היום. העוצמה שלנו כעם לאורך כל ההיסטוריה הייתה באחדות ובסולידריות שבינינו. אסור לנו היום לבעוט בערכים הישנים! ולא להרשות לעצמנו תחת ערכים מיובאים, כמו "קפיטליזם" ו"שוק חופשי", לזנוח את החלשים. זה נורמאלי ואף בריא לרצות להיות מבוסס כלכלית, אבל התורה מזכירה לנו – שלא בכל מחיר! הכלכלה האוטופית בראי היהדות, להבדיל מהקומוניזם (שנכשל כישלון חרוץ) אינה מדברת על שוויון מוחלט. זה חכם ואף נכון לתת לאדם מוטיבציה להצטיין ו"לעשות לביתו", אולם רק אם זוכרים שכל ישראל ערבים זה לזה ומצוקת השני היא מצוקתי.
 
מהבחינה הזו נראה לי שאת המנטרה השחוקה של 'העם דורש צדק חברתי!' יש להפוך ל'הצדק דורש עם חברתי!'… הקב"ה, או אם נרצה הצדק העליון, רוצה מאיתנו דבר אחד עיקרי: שנתחשב אחד בשני ונתגבר על האנוכיות. זה המפתח היחיד לצדק חברתי.
 
כדי להגיע אל אותה מנוחה ונחלה שכולנו כה מייחלים לה, לא צריך להמציא את הגלגל מחדש ולחפש שיטות כלכליות וחברתיות חדשות. התורה אומרת לנו בצורה ברורה ומפורשת צדק חברתי מהו: צדק חברתי יושג רק במקום בו קיימת צדקה חברתית. בעול המודרני, הצדקה נתפסת כמשהו נצלני ומבזה, וזו הסיבה שבמאהלי המחאה בקיץ ברחוב רוטשילד נתלו והונפו שלטים של "רוצים צדק, לא צדקה". אבל בעומק הדברים, דווקא הצדקה היא הדרך להשיג צדק. צדקה באה מצרוף המילים צדק + ה' (צדק השם). לתת לאחר זה לא לעשות לו טובה, אלא לעשות את מה שהקב"ה מגדיר כצדק. הדרישה להתעלות על ה"אני" הפרטי שטרוד בענייני העולם, בקשייו ודרישותיו לטובת הזולת, היא זו שבאמת מקרבת אותנו יותר לבורא, שכן על פי התפישה האמונית, הבורא תמיד רק נותן ומשפיע ועל ידי מצוות צדקה האדם נדמה למידותיו. נתינת צדקה זה מעשה של התעלות מעל הטבע הגשמי של האדם. חוקי החומר אומרים – 'מה ששלי שייך לי, ומה ששלך שייך לך'. לעומתם, חוקי הרוח אומרים – 'גם מה ששלי בעצם שייך לך', או יותר נכון שייך לקב"ה שהוא למעשה כולנו. גם לאדם הרוחני כמובן חשוב שצרכיו הבסיסיים והחומריים יסופקו, אולם הוא לא עסוק באגירה וצבירה מעבר למה שהוא זקוק. ממקום זה, הוא פנוי הרבה יותר להתחלק עם סביבתו בשפע שהוא זוכה לקבל. כדי להגיע למקום נשגב כזה יש להתעלות מעל הטבע הבהמי-גשמי שנולדנו איתו, לעמול ולהתאמן בנתינה ועידון המידות. בטבע, לא תמצאו חיה שתיתן מהמזון שלה לחיה אחרת (שאינה בת משפחתה הקרובה). לחיות אין את התכונה שנקראת "הרגש-הזולת". אין להן יכולת להרגיש את הצער או הצרכים והמצוקות של חיות אחרות. ג'ירפה או תנין שיראו ג'ירפה ותנין אחרים במצוקה לעולם לא יחלקו משלהם כדי לסייע להם. בזה נבדל האדם מהבהמה/חיה. לאדם יש יכולת להרגיש את כאבם ולהבין את צרכיהם של אנשים אחרים. הוצאת יכולת זו מהכוח אל הפועל היא זו שמגדירה את האדם כבן אנוש.
 
עוד מאמרים בנושא:
עבודת צוות
כן לאהבה
צדק חברתי, זה נר לרגלנו
יאללה סולחה
מיוחד במינו
הסברה רבותיי, הסברה!
 
לא צריך לחפש חמורים
 
דוגמא מצוינת לרעיון זה נמצא בתורה – "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂונַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ – וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹוב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹוב עִמּוֹ" (פרשת משפטים, שמות כה, ה). מצווה זו דורשת מאדם שראה את החמור של שונאו נופל וכורע תחת העומס – לעזוב הכל וללכת לעזור לאותו חמור! למרות העובדה שהוא שייך לאדם איתו הוא מסוכסך. את ההיגיון שבעזרה לחברים ולאהובים שלנו אנחנו עוד יכולים להבין, אבל לסייע לשונאים שלנו??? זה נוגד כל רגש אנושי בסיסי, ואפילו מוגזם. אך זוהי בדיוק גדולתה של התורה, וזו הסיבה שהיא נכתבה על ידי בורא עולם ולא על ידי בני אדם עם מוח ורגשות של בני אדם. הקב"ה מחייב אותנו, למעשה, להתמודד ולהתגבר על יצרים אפלים ביותר כמו נקמנות, תחרותיות ושיפוטיות עימם נולדנו, עד שנפעל במעשה להיטיב גם עם מי שמוגדרים כ"שונאינו".
 
כדי להצליח לקיים מצווה זו עלינו להבין, שכל עם ישראל באים ממקור אחד, ובפנימיות – הוא אני ואתה – זה בעצם אחד! ומבחינת הנשמה – כולנו נחצבנו מאותו מקור! לכן אין פירוד אמיתי ורוחני בינינו, כאשר רק הגופים הפיזיים הם שונים ויוצרים את ההפרדה בין בני האדם. כל יהודי חייב להרגיש שהוא חלק מתוך עם ישראל, ושהפעולות האישיות שהוא עושה על מנת להתקרב אל הקב"ה אינן מספיקות, משום שהקב"ה מחכה לכולם. כי אין דבר כזה לגאול את עצמי וזהו. בלי שננוע יחד אל המטרה ונפעל למען הצלחת הזולת (אוהב ושונא כאחד) הגאולה לא תבוא.
 
כדי לקיים מצווה נעלה זו, לא צריך להסתובב ברחובות ולחפש חמורים רובצים שכורעים תחת הנטל. מדובר כמובן במטאפורה. אחד זה יכול לראות בעל עסק מתחרה שבוודאות עושה מהלך עסקי שגוי, ובמקום לשמוח על מפלתו הקרובה יגלה תעצומות נפש ויזהיר את מתחרהו מפני הסכנה הצפויה לו. אצל השני זה יכול להתבטא באמירת משהו חיובי על מישהו שהוא לא כל כך מחבב, בזמן שגורם שלישי דווקא מרכל או מדבר עליו סרה, וכך, במקום להתבשם מההכפשה על אותו אדם הוא יימנע מלשמוע ומלומר לשון הרע. אצל השלישי זה יבוא לידי ביטוי בעזרה לשכנה המעצבנת מקומה רביעית, כשהיא חוזרת עמוסת שקיות מהסופר וצריכה סיוע בפתיחת הדלת של המעלית, למרות שהיא תמיד מטפטפת עם שקית הזבל שלה בחדר המדרגות והילדים שלה עושים רעש בצהריים…. מהבחינה הזו, התורה לא מבקשת ש"נגיש את הלחי השנייה" כפי, להבדיל, שתורות אחרות מטיפות. אם מישהו פוגע בנו בשיטתיות, חובה עלינו להגן על עצמנו ולשמור ממנו מרחק, אך בד בבד עלינו לגלות את נקודת החמלה והסליחה, להתגבר על הכעס והאגו ולמצוא את תעצומות הנפש לעזור גם לו.
 
יחסי ציבור גרועים למושג "פראייר"
 
למונח "פראייר" יש יחסי ציבור גרועים בימינו, אבל אם נזכור שבלי "פראיירים" שהלכו לייבש ביצות, איך היינו מיישבים את שטחי ישראל? בלי "פראיירים" שמתגייסים ליחידות קרביות ומשרתים 30 שנה במילואים, לא היה צבא. בלי "פראיירים" שמתנדבים בכל מיני ארגוני חסד וצדקה, מה היו עושים הנזקקים? הרבה אלמנות ויתומים, או אנשים קשיי יום? מן הסתם, לא היינו שורדים פה רגע. מנקודה זו התורה מבקשת מאיתנו להיות קצת "פראיירים" ולצאת ממעגל האינטרסים והשיקולים הצר שלנו. צדק חברתי הוא לא רק סיסמא נבובה. צדק חברתי אפשרי רק אם נתקן את מידותינו ונחשוב על השני.
 
חצי שנה אחרי המחאה. לעניות דעתי, אחד הדברים המשמעותיים באמת שקרו פה היה שאנשים ישבו ודיברו ביניהם. פשוט דיברו. הם לא השתמשו בפייסבוק, לא בפלאפונים וגם לא סימסו הודעות כל היום. הם עמדו פנים אל פנים, שיתפו אחד את השני בכל אשר על ליבם, החליפו רעיונות וחוו חום אנושי פשוט. ממש כמו פעם, לפני שעודף אמצעי התקשורת שיבשו את התקשורת הבין-אישית הבריאה והנורמאלית. בדור הפוסט-מודרני, הקר והמנוכר בו אנו חיים, אין תחליף ואין שום תרופה טובה יותר מאשר חום ואהבה אנושיים. נראה היה לי שהדבר שהיה שבאמת  חסר למפגינים, הרבה יותר מהוזלה בשכר הדירה או במחיר הדלק, זו אותה תקשורת פשוטה ונעימה, אותה התקבצות של ביחד במקום אחד סביב רעיון אחד משותף. האנשים מחו כלפי חוץ על כך שאין להם דירה, אבל מה שבאמת הם אמרו בפנימיות – שאין להם בית. בית במובן של מקום חם, מקבל ומאפשר להיות מי שאתה בלי אינסוף המסכות שאנו נאלצים לעטות כדי לשרוד בעולם המשוגע הזה. למרות שהעולם מסביב השתנה במאות השנים האחרונות ללא היכר, הצרכים האנושים הבסיסיים כמעט ולא השתנו. אנחנו עדיין כמהים לקשר אנושי ועדיין צריכים חברות וחום. אם ניתן את אלה אחד לשני יותר, ונהיה פחות אנוכיים, "קוצניים" וחסרי סבלנות, אולי גם נרגיש פחות כעס ותסכול מ"המצב" ו"מהמדינה". והלוואי ונשכיל לפתח חברה צודקת באמת. חברה שמחה, אכפתית ומאמינה.