תחזירו את ההרמוניה

את העומד מולך אי אפשר לשנות.
אבל את הגישה שלנו כן. את הדרך בה
אנו מסתכלים על אדם. רק כך נחזיר
את ההרמוניה המתוקה והמוכרת שכל
כך חסרה היום.
 
 
לא הרבה זמן לאחר בריאת העולם התגלתה בעולם מחלוקת בין אחים. היריבות הזו הרימה את ראשה המכוער כאשר קין קינא באחיו הבל, קנאה שגרמה לו לרצוח את אחיו (בראשית ד, ב-י) וזה היה הרצח הראשון בעולם. רוב האנשים בימינו לא היו מרחיקים לכת (למרות מקרים בודדים ומחרידים). אבל מה שכן, הרבה אנשים בזים לבני משפחתם, או לחלקם, ורחוקים מהם. בכל כך הרבה משפחות שומעים על אחים או אחיות שלא רק מהווים 'עצם בגרון' אחד לשני, לצערנו, אלא אפילו לא בקשר בכלל. גרוע מזה, ישנם ילדים מתבגרים במשפחות מסוימות שלא מדברים עם הוריהם בגלל תרעומת כזו או אחרת (ולא שתרעומת כזו מוצדקת בכלל) והכאב קורע להורים את הלב. אם, תודה לא-ל, אתם לא מתאימים לאף אחד מהתסריטים שהוצגו לעיל, רוב הסיכויים שאתם מכירים מישהו שכן עונה 'לדרישות'.
 
כל הסכסוכים המשפחתיים שאנו שומעים עליהם, למעשה, כל כך לא נכונים. למה? ראשית, סביב כל סכסוך או ריב נוצר ענן סמיך של לשון הרע. דבר זה לכשעצמו הוא חטא, כפי שלומדים בהלכות שמירת הלשון – שלשון הרע היא חטא גרוע הרבה יותר משפיכות דמים ורצח. חז"ל מלמדים אותנו שדיבורי לשון הרע, רכילות ושות' הרבה יותר גרועים מחטאים קשים כמו – רצח (שפיכות דמים), עבודה זרה וגילוי עריות. כך שבמציאות, מי שחוטא בזה נמצא למעשה במקום אליו הגיע קין. האם שווה לאבד את המקום שלנו בעולם הבא רק כדי להרגיע את הגאווה שלנו, את הצורך להיות צודקים?
 
כעס של אחד מבני המשפחה, כתוצאה מכישלון, מוביל לרוב לשנאת חינם. התלמוד (מסכת יומא) אומר לנו ששנאת חינם החריבה את בית המקדש השני. על פי הגמרא (מסכת יבמות סב, ב) היה זה גם חוסר הכבוד אחד כלפי השני. נכון, היום אין לנו בית מקדש שאנו יכולים להרוס, חלילה, אבל אנחנו בהחלט מונעים את בניינו של בית המקדש השלישי והנצחי! למה שבורא עולם ירצה לגאול עם שלא רק נלחמים באויבים שלהם, אלא בינם לבין עצמם, בפרט כשאין למלחמות אלה שום הצדקה?!? בורא עולם, אבא שבשמים, רוצה שנהיה מאוחדים. בסוכות אנו חוגגים את האחדות עם מצווה מאוד מיוחדת – מצוות ארבעת המינים שמסמלים את עם ישראל, את כולם בלי יוצא מן הכלל. אנו גם מצווים במצוות עשה מן התורה של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). ואם 'ואהבת לרעך כמוך' מתאים לאהבת אנשים שאיננו מכירים, קל וחומר כאשר מדובר בבני משפחה, מכרים וחברים!
 
בדיוק כמו שצדקה וחסדים מתחילים קודם כל בבית, כך גם השגת מידת השלום. לכאורה, אנחנו אולי יכולים להבין שיש המון סיבות למה שני בני משפחה לא מתראים וחווים הרבה עימותים. הם מאשימים, מתרצים, לא אוהבים, מפספסים את הנקודה החשובה של הקשר עם שאר בשרם. אבל זה חייב להיעצר! אנחנו חייבים לשים את השוני וההבדלים בינינו בצד וללמוד לאהוב אחד את השני, להבין ולסלוח לקרובים אלינו. כשזה יקרה בבית, קל יהיה לעשות את זה גם בחוץ, עם כלל עם ישראל. איבדנו מיליוני אחים ואחיות, נשמות יקרות, בשואה הקשה מתוך מצב שנכפה עלינו. אבל היום, נראה כאילו אנו מתנדבים לעשות זאת, זורקים נשמות יקרות ומתנתקים אחד מהשני. איפה המצפון? אם השם בירך אותנו במשפחה – אחים ואחיות, דודים, דודות וכו', מי אנו שנזלזל בהם? איפה ההערכה שלנו? והזלזול בהורים ובאהבתם זה כמו לדחות את השם יתברך בעצמו, חלילה. אנו מצווים לכבד את הורינו: "כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך" (דברים). נכון, לא תמיד קל איתם, אבל כל זמן שהם לא מורים לנו לעבור על ציווי התורה אנו צריכים לכבדם (ואם חלילה אומרים לנו לעשות משהו נגד התורה שגם הם מצווים בו, כאן ניתנה לנו הרשות לא לשמוע בקולם).
 
לכל אחד מאיתנו יש זווית ראיה שונה על החיים ואיך לחיות אותם. וכמו שאין לשני אותם אנשים אותן טביעות אצבעות או אותם פרצופים, כך גם לא תמצא שני אנשים עם דעות זהות. איננו יכולים לכפות את דעתנו והשקפת עולמנו על הזולת גם אם אנחנו צודקים. ביקורת, רק תרחיק אותם מאיתנו עד לנקודה, שלא פעם, אין ממנה חזרה. ההימור הכי טוב הוא להיות דוגמה טובה של חסד ורחמים, אהבה וקרבה, לחייך ולהפוך את המתח לרוגע. כך, אט אט, להאיר אחד את השני. זכרו, אי אפשר לשנות את הזולת, את העומד מולך, אבל בהחלט אפשר לשנות את הגישה שלנו אליהם. רבי נחמן מברסלב זי"ע לימד אותנו, שלומר דברי ביקורת ותוכחה זה הדבר הכי לא נכון לעשות. כי כשאתה עושה את זה אתה נותן לאדם מולך להרגיש לא טוב. אתה מנמיך אותו. במקום זאת, תעלה אותו, תן לו הרגשה טובה. תתבונן על הנקודות הטובות שלו. נכון, לא פעם זה מצריך מאיתנו להשקיע מאמצים, אבל זו המתנה הכי מיוחדת שישנה. כי המלאכה, כך אומר רבי נחמן, היא לקרב! לא להרחיק.
 
בנוסף לניסיונות הכנים והאמיתיים שלנו לגרום שהשלום ישכון בינינו, ובעולם כולו, אנחנו חייבים לבקש את עזרתו של השם, לקרוא לו, לבקש את הסיוע האלוקי במלאכה יקרה זו. כי כמו בכל מצב בחיים, אנחנו לא יכולים להתמודד עם זה לבד, בלי ההדרכה שלו. הוא הכוח שלנו להצליח. הקרבה בינינו – אחד לשני, מקרבת אותנו אל בורא עולם עוד ועוד ומטה את המאזניים לטובתנו. ואולי היוזמה שלנו להשיב את ההרמוניה המתוקה והמוכרת עם בני המשפחה והקרובים לנו, היא בעצם הפעולה המכריעה שתביא את המשיח והגאולה?! ואם כך, למה אנחנו מחכים? אל תפספסו את ההזדמנות. תבלעו את הגאווה והרימו את השפופרת. עכשיו זה הזמן הכי טוב.