הרואה ואינו נראה

הבעיה שלי התחילה עם התחפושת
שנכפתה עלי בפורים. למה? כי
את שלושים השנים (פלוס) שעברו מאז
חייתי בהרגשה האיומה של 'הרואה
ואינו נראה'. הייתי שבור ואבוד.
 
 
בגיל ארבע או חמש הבנתי שההורים שלי לא אוהבים אותי. כך זה נראה בעיניי באותו זמן. אולי אדייק יותר ואתאר את זה כהרגשה שהם לא אהבו אותי, שלא היה אכפת להם מה אני צריך או לא, ומה שרציתי לא היה חשוב בעיניהם. אני חושב שזה היה היום בו הקשר שלי עם הוריי 'נחתך' ומעולם לא תוקן עד היום.
 
היום, כאדם שומר תורה ומצוות, יש לי יותר בהירות והבנה כי מה שקרה באותו יום היה מכוון ומדיוק, חלק מהתוכנית של אלוקים – לחתוך את הקשר – כדי שתהיה לי משימה – והזכות – לנסות לתקן זאת.
 
אבל זה לא אומר שזה לא היה קשה לילד בן ארבע להתלבש בתחפושת של 'הרואה ואינו נראה' – עטוף בנייר טואלט מכף רגל ועד ראש, התחפושת שלי לפורים. להבין, אולי אחרי שהסתכלתי במראה, שבאמת, אבל באמת, לא רציתי ללכת למסיבת פורים כשנייר טואלט עוטף את כולי, ושהוריי התעלמו לחלוטין מכל התחינות, הבקשות והבכיות לא ללכת. אני חושב שזה נגמר כשקרעתי מעלי את כל הנייר בטירוף, אבל החלק הזה מאוד מעומעם. הייתי שבור ואבוד.
 
באותו זמן (יכול להיות שלפני או אחרי) הייתי עם הוריי בחופשת חג בספרד ופתאום, לא יודע איך, הם 'נעלמו' לי תוך כדי חיפוש מסעדה באזור בו טיילנו. אני זוכר שניסיתי לחפש במסעדות באותו רחוב אבל הם לא היו באף אחת מהן. הלכתי לאיבוד וכל השאר מעורפל. הדרמה הסתיימה בקונסוליה הבריטית אליה הגעתי (אל תשאלו אותי איך) כשאמא שלי הגיעה לקחת אותי. אני זוכר שהרגשתי הקלה מסוימת כשראיתי את אמא, אבל מאוד שמחתי להיות בחברתה של אותה אישה מהקונסוליה, שהרגיעה אותי ונתנה לי מיץ תפוזים בכל הזמן שהייתי שם. לא אשקר, אבל אני חושב ש'אהבתי' את האישה הזו יותר מהוריי.
 
בגדול, הייתי ילד מאוד שמח ובמשך 30 שנים פלוס אין לי שום זיכרונות מאירועים טראומטיים או מצבים בהם לא אהבו אותי. מה גם שברעיון 'זר' שכזה קשה מאוד להרהר ולפשפש בזיכרון. הייתה לנו משפחה שמחה. אבא ואמא היו הורים 'נפלאים' ואנחנו היינו ילדים 'נפלאים'. אף פעם לא רבתי איתם, והם אף פעם לא הכעיסו אותי. קשר מושלם, או כך חשבתי.
 
הסדקים התחילו אחרי שהתחתנתי. אשתי לא הבינה את ההורים שלי כמו שצריך, או את הקשר שלי איתם. בשבילה, נראה שהשקעתי בקשר הזה יותר מדי נאמנות, הסכמה לא מוגדרת לכל דבר שהם רצו, גם אם זה נגד את הרצון שלי, שלה ושל התא המשפחתי שלנו. הנחתי שמדובר בקשר סטנדרטי של חמות-כלה ולא נתתי את דעתי על כך לעומק, רק ניסיתי לשמח את שני הצדדים ולשמור על השלום. בכל אופן, כאדם מבחוץ, אשתי יכלה לראות את מה שאני לא ראיתי – או לא רציתי. הרצון לשמח את ההורים תפס מקום גדול בתוכי, אפילו במחיר של עצמי וחיי הנישואין שלי.
 
להתנהגות הזו היה תירוץ טוב – מצוות כיבוד הורים, למרות שבמשך שנים לא הייתי אדם דתי, אבל כביכול קיימתי את המצווה הזו. מה שאומר בצורה הכי ברורה שזאת לא הייתה הסיבה האמיתית. היום אני מאמין שהסיבה האמיתית הייתה בגלל שפחדתי לעשות משהו שנגד את השקפת העולם שלהם. הקשר שלי איתם לא ישרוד, מזווית הראיה שלי, אפילו את הטראומה של 'ויכוח'. הייתי צריך שיהיו לי הורים (לא כמו כולם?) וידעתי (כילד בן ארבע) איך זה איך זה מרגיש לאבד אותם – לאבד את האהבה שלהם ולאבד אותם פיזית, הייתי מוכן לעשות הכל כדי לא לחוות זאת שוב.
 
החולשה להחליט את ההחלטות שלי בעצמי גרמה לכך, בלא מעט פעמים, להסכים עם הדרך שלהם (בדרך כלל של אבא), למרות שזה היה נגד הרצון שלי. למשל, האוניברסיטה שרציתי ללמוד בה. אני רציתי ללמוד משהו בתחום העיצוב ואבא החליט שאלך על לימודי מנהל ועסקים. זה הסתדר, ברוך השם, אבל התרעומת השקטה בתוכי, שנקברה עמוק בליבי, הצטרפה לרשימת התרעומות והמרמורים שמעולם לא שוחררו לחלל האוויר. לא היה לי ספק שלהורים שלי אין שמץ של מושג מה הם עשו לי פעם, בטח לא את גודל החשיבות של הכאב והפגיעה ממצבים כאלה.
 
אני כן מאמין שחייבות להיות במודע, במקום כלשהו, תובנות שכל זה לא היה טוב בשבילי, שהכל נועד לשרת אותם, לא אותי. אבל מה אני יכול לומר, אף אחד מאיתנו לא מושלם, ואנחנו עושים טעויות. כל אחד והחשבון שלו עם אלוקים – על כל מחשבה, דיבור ומעשה, וזה תקף גם לגביהם. אבל אלוקים מסדר את הכל, נכון? במיוחד בשבילי כדי שאלמד, אצמח ואסבול, כל זמן שאני צריך, כדי לאפשר לי ולדחוף אותי, בכיוון הזה. אז אני לא יכול 'להאשים' אותם, גם אם רציתי, וחלק ממני כן רוצה, אבל זאת הדרך הכי קלה החוצה, תירוצים להימנע מלתקן את הנזק. אבל לפני שמתקנים את הנזק אנחנו צריכים להבין, להעריך ולקבל את העובדה שמה שקרה כבר נעשה. אלא שתקופה ארוכה חייתי, מתוך כפייה עצמית, עם המחשבה ש'לא נעשה שום נזק' וכל זמן שהעדפתי להישאר בתוך המסגרת הזו לא הייתי מסוגל לתקן שום דבר.
 
אתם יודעים, לאלוקים יש חוש הומור מדהים. הוא גם נותן לנו שפע של רמזים כדי לגלות את האמת, כל זמן שאנו באמת רוצים לנסות למצוא את האמת. הבעיה שלי התחילה עם התחפושת של 'הרואה ואינו נראה'. למה? כי את שלושים השנים (פלוס) שעברו מאז חייתי בתחושה של 'הרואה ואינו נראה'. במסיבות בבית הספר, בקולג', בהרצאות, בעבודה – הייתי כזה. לא הייתי בטוח אם באמת הייתי שם בחלק מהזמן, ואולי כל זה היה רק תעתועי הדמיון. ראיתי את כולם, אבל אני מאמין שאף אחד לא ראה אותי. הנחתי ש'נבלעתי' בתוך הרקע ולאף אחד לא אכפת אם אני שם או לא. אבל באחת המסיבות אמא אחת ניגשה אלי כדי לוודא ש'הכל בסדר'. כנראה שהמבט המיואש על פניי גרם לה להתעניין קצת. הייתי המום, אבל סוף סוף מישהו ראה אותי!
 
21 באוקטובר, 2011. אבא נפטר. החדשות פורצות בעדינות בשיחות טלפון באמצע הלילה ומהאיש שעמד בפתח הדלת. לא, הוא לא אמר בצורה מפורשת, אבל בתוך ליבי ידעתי שאבא נפטר. האישור, אחרי שהשבת יצאה, לא הפתיע אותי. בכיתי. אני לא זוכר מה הרגשתי בדיוק באותו רגע, אבל אני חושב שהדמעות שלי, בגדול, היו על 'אבא המסכן' שנפטר, ולא על אובדן אחר שהרגשתי. בהלוויה, בכיתי הרבה, אלא שהפעם בכיתי בשבילו. שהוא יהיה בטוח ושמח בשמים, שהוא לא ידאג, שהכל יסתדר לטובה בשבילו. אמרתי לו שוב ושוב שילך לרבי נחמן בן פיגא, "רוץ אליו, אבא! הוא יעזור לך אבא, הוא יעזור לך!". אבל אחרי שהכל נעשה ונאמר, לא הרגשתי געגועים לאבא. ואני עדיין לא מתגעגע. אבל אני כן חושב, בכל אופן, שזה יקרה בעתיד, אחרי שאסדר קצת את הבלגאן בתוכי, מה שנראה היום קרוב יותר מתמיד. עכשיו, אין לי זיכרונות שמעוררים בי געגועים אליו. יש לי חור שחור גדול במקום בו 'הקשר עם אבא' צריך להיות.
 
אם אחשוב על הזיכרונות של 'אבא ואני', אמצא כמה אירועים מהילדות בהם הרגשתי קרוב לאבא. אחד היה כששיחקתי איתו בחצר כדורגל בערך חמש דקות, לפני שהתעייף. השני, כשהוא כתב לי בעיות במתמטיקה ואני פתרתי אותן נכון וקיבלתי פרס. חיפוש מעמיק בראשי במהלך השנים לא מאתר עוד זיכרונות או אירועים מהסוג של 'אבא אוהב'.
 
מספר גורמים העמידו אותי על טעותי כשחשבתי שהקשר הזה 'נורמאלי' ו'מקובל'. אחד מהם היה השבעה שנכפתה על אשתי.
 
באנגליה, ליברפול, ישבנו את השבעה שהייתה, אם אפשר לתאר אותה כך, קצת 'דתית'. כיסינו את המראות ולא יצאנו מהבית. לא הדליקו טלוויזיה או רדיו וישבנו על כיסאות נמוכים. אבל מה שלא עשינו שם היה לדבר על אבא. וזה היה בעיקר בגלל שתי סיבות: האחת, שהמנחמים לא היו מודעים מספיק לאיך שצריך להתנהג בבית אבלים, הם כל הזמן דיברו ודיברו ולא אפשרו לנו לדבר על המנוח כנהוג. והשנייה, ואולי הקריטית יותר, שלא היה לנו מה לומר על אבא. העלנו כמה אנקדוטות משעשעות על אבא – על התנהגות המיוחדת והגישה שלו לחיים. אבל כמוני, אני חושב שגם לאחיותיי לא היה מה לומר מהמקום הזיכרונות של 'אבא ואני'.
 
אחרי שאשתי שאלה איך הייתה השבעה בליברפול, היא התעקשה שאעשה זאת שוב כשנגיע לבית בישראל, כלומר שאשב ואדבר על אבא. וזה מה שהיה. כשהבנות הלכו לבית הספר ישבתי ודיברתי על אבא כל זמן שהייתי צריך, עד שהכל 'יצא החוצה'. ואז, גיליתי לעצמי את מה שידעתי מזמן. לא היה לי קשר עם אבא. לא הרגשתי שהוא אוהב אותי, ויותר עמוק, הרגשתי שהוא שלא היה אכפת לו ממני. שוב, חיפשתי במרתף הזיכרונות הוכחה כלשהי שתסתור את המסקנה הזו, למצוא דוגמה למצב שכן הייתה שם אהבה, תשומת לב או אכפתיות. אך פרט למה שהזכרתי לא הצלחתי לדלות שום דבר. הלוואי והיה לי. וזה, דבר נוסף שגיליתי, זה משהו שהיה קיים גם בקשר שלו עם אחיותיי, חברים (שלא היו לו) ואולי גם עם אמא. אוי, איזה בזבוז חיים נוראי…
 
ואז זה הכה בי, בכל העוצמה, ישר בפנים, כמו סופת טורנדו: אני אבא.
 
יש לי (פחות או יותר) אותו קשר אנוכי עם אשתי והבנות.
 
עכשיו בכיתי באמת.
 
במשך מספר ימים הרגשתי המום, כאילו מישהו הוציא לי את כל הפנים שלי החוצה והשאיר אותי כמו חור שחור גדול וריק. הצלחתי לתפקד טוב, אבל לא יכולתי להסתכל לתוך עיניהן של אשתי והבנות. אני אדם אנוכי שמתמקד רק בעצמו. אני חסר את הקשר הבסיסי אליכן, אני אפילו לא יודע אם אני אוהב אתכן, וגרוע מזה, אין לי שמץ של מושג איך לאהוב אתכן, איך אזכה בקשר אמיתי איתכן, והאם אצליח ליצור קשר כזה אי פעם?…
 
תוך כדי התמודדות עם התגלית האיומה, וחשיפת הבעיה הגדולה בחיי, אביו של חברי בני נפטר. לא הייתי קרוב לבני, אבל מתוך ניסיון להתחיל ליצור קשרים חדשים ועמוקים עם אנשים, הלכתי להלוויה של אביו ולנחם את בני בשבעה. חלק מהדברים נראו דומים להלוויה של אבא, וחלק היו שונים מאוד. היו הרבה הספדים שנאמרו על ידי חברים, שכנים, חברים לעבודה ובני משפחה. כל מי שדיבר הזכיר את המעשים הטובים של המנוח, ובעיקר את הקשר המיוחד שלו עם ילדיו. בני ציין איך אביו כל הזמן עודד אותו להגשים את חלומותיו, ואיך הרגיש שאביו אוהב אותו יותר מכל שאר אחיו, כאילו היה בן יחיד. אבל כאשר סיפר לאחיו על הרגשה זו, הוא גילה שכזאת אהבה שאביו העניק לכל אחד מילדיו! הבנתי, שוב, שהקשר עם אבא שלי לא היה נורמאלי או מקובל, ושאפשר, ועוד איך שאפשר, שיהיה קשר של אהבה אמיתית עם ההורים.
 
אבל הבעיה לא נפתרה – איך עושים את זה?
 
היו לי כמה רעיונות מעשיים – לדבר יותר עם אשתי והבנות ולהראות להם שאני מתעניין בהן, במה שהן חוות במהלך היום, לקרוא עם הבנות סיפורים בערב לפני השינה וכן הלאה. אבל הבעיה הגדולה לא נפתרה. אני מכיר את עצמי. זה משהו שיחזיק זמן קצר. שלא אצליח להתמודד. מה עושים? איך ממשיכים את זה לנצח? לא היה לי 'את זה', לא יכולתי לתת את זה. אני לא יכול ליצור משהו שאין לי!
 
מבט אל הבור ללא התחתית הזה הראה שיש רק אפשרות אחת: אלוקים.
 
אצלו, הכל אפשרי. הוא יכול לגרום לי לאהוב את אשתי והבנות. אבל הרגשה של ייאוש, כאב וצער הם לא המקום ממנו תפילות יכולות להשפיע. עם מעט מאוד מה לומר, ומעט מאוד אנרגיות מאחורי המילים, זה ייקח זמן, הרבה זמן. אז אשתי, בחכמתה המדהימה, וברחמנותה, שלחה אותי לאומן, לרופא הנשמות הגדול, לרבי נחמן מברסלב.
 
את הלילה הראשון העברתי ליד ציונו של רבי נחמן כשאני בוכה בלי להפסיק, מתחנן לבורא עולם שיכניס את אורו לחור השחור שיש בנשמה שלי. שירחם עלי וירפא אותי. למחרת, מתקרבים בצעדי ענק ליום שבת. וכידוע, בשבת אסור לבכות. אז עשיתי מאמצים עצומים להיות בשמחה, ולהפתעתי זה לא היה קשה בכלל. וכשהשבת הסתיימה, המשקל הכבד שרבץ על ליבי הוסר, החור השחור נעלם ואת מקומו תפסו שלווה ורוגע והרבה ביטחון בקב"ה.
 
אני לא יודע מה קרה בדיוק, איזה תהליך רוחני חוויתי ולמה, אבל זה עשה את שלו. עכשיו אני מאמין שאני יכול לזכות בקשר בריא ואוהב עם אשתי והבנות (עם עוד מאמצים כמובן). אין לי עדיין קשר עם אמא שלי, ואין צורך להזכיר שגם לא עם אחיותיי. האם זה ישתנה? בעזרת השם, גם זה יקרה.