זוגיות ואהבה? בטח שזה אפשרי!

להיות סבלני, קשוב ובעיקר נותן ולא
רק לוקח – זאת מלחמה לא פשוטה
בטבע הבסיסי האנוכי של האדם, אבל
זאת המלחמה הכי משתלמת וכדאית
שיש! במיוחד בזוגיות.
 
 
בתלמו, מיוחסת לרבי עקיבא האמירה: "איש ואישה זכו – שכינה בניהם. לא זכו – אש אוכלתם". עם יד הלב, אין אדם שלא טרוד בנושא כה חשוב ויקר זה בחיי היומיום.
 
המילים איש ואישה מורכבות מהמילים אש ואש + האותיות י-ה (אחד משמות השם). הרמז בדבר הוא, שכדי לזכות בשכינה (אור נפלא שממלא את הבית ואת הנפש) צריך להכניס לקשר את הקב"ה, אחרת נשארים רק עם אש ואש, וזה כידוע לא מביא למקומות טובים… ומה הכוונה להכניס את הקב"ה לקשר? להכניס את תכונותיו – חברות, שמחה, פרגון, ויתור, נתינה, סבלנות, רחמים, חום ואהבה. וכדי שזה יקרה צריך לעמול קשה! על מנת לחיות בהרמוניה ביחד, יש להתאמץ ולזכך את עצמנו ('זכו' – מלשון 'זיכוך') וזה לעולם לא יקרה מאליו!
 
הזוגיות, מגלה לנו היהדות, היא עבודה רוחנית. וכדי לדעת כיצד לגשת אחד אל השני, צריך קודם להבין מה פירוש המילים זכר ונקבה. על פי היהדות, האיש והאישה הם שני חלקים של אותה נשמה שהתפצלה לשניים לפני ירידתה לעולם, ותחת חופה הופכים שוב לנשמה אחת. בספרי הקודש אדם לבד מכונה "פלגא גופא" (חצי גוף) ורבים הם כיסופיו למצוא את החצי השני שלו. זו הסיבה העמוקה מדוע אנחנו כה נמשכים אל בני המין השני. אנחנו מחפשים את החצי השני של הנשמה שלנו, כדי להגיע למצב של אחדות ושלמות פנימית.
 
השלב השני, לאחר האיחוד, הוא לחיות חיים נכונים ביחד. כשזה קורה, יורד לעולם אור אלוקי גדול שמשפיע על הזוג עצמו ועל כל סביבתו. החיבור הראשוני בחופה חזק מאוד, אולם מבלי לשמר ולחזק אותו הקשר בהכרח ייסוג לאחור. הדבר משול למים שחייבים להמשיך ולזרום כדי להישאר טריים ומתוקים. מים שעומדים במקום מבאישים וכבר אינם ראויים לשתייה. משמעות המילה "אהבה" היא לא "תשוקת בשרים" או "מילוי אינטרסים הדדיים". משמעותה היא אחדות. כשזוג חי נכון נוצר ביניהם משהו חדש, שלישי, עוצמתי הרבה יותר מצירוף שני החצאים הקודמים. אחדות-זוגית אמיתית לא מסתכמת רק כשאיש ואישה מתחתנים, גרים יחד, משלמים משכנתא ומולידים ילדים. אלא, כוללת איחוד רוחני ממש. כשעושים את זה נכון, רמת החיבור והקשר רק הולכת ועולה, ועם הזמן הזוג נהיה ממש אחד. לצערנו, היום התמונה אצל זוגות רבים הפוכה – מתחילים באופוריה גדולה, מספקים בעיקר רק את התשוקות והצרכים הגשמיים אחד של השני, ואט אט, הקשר הולך ודועך עד שמגיעים לאחוזי גירושין מטורפים של 40%, או במקרה הטוב למצב של שלום קר – "אל תפריע לי ואני לא אפריע לך"…
 
כדי לפתח נכון את הזוגיות, צריך להבין שאהבה זה לא דבר מקרי ואינסטינקטיבי שנוצר כתוצאה מכימיה ופיזיקה נכונה בין שני אנשים. אהבה זה דבר שנבנה, ועל אהבה עובדים! לאהבה נכונה ואמיתית קוראים בפשטות "שלום בית". מי שחושב שזה יבוא באופן טבעי טועה. אם אין אהבה שהולכת ומתגברת, משמע, שלא עבדנו מספיק או שלא עבדנו נכון. כשעובדים בצורה האמיתית מגיעים לדרגה של אחדות. זה לא קל אבל זאת ההתמודדות הכי חשובה של האדם בחייו. בספר 'הזוהר' מסופר על שני לוחמים בתקופת המקרא שחזרו ממלחמה קשה בשדה הקרב. שאלו אותם בדרכם לביתם "מאיפה באתם?" והם השיבו "מהמלחמה הגדולה". אמרו להם: "חזרתם מהמלחמה הקטנה. המלחמה הגדולה מחכה לכם בבית". להיות סבלני, קשוב ובעיקר נותן ולא רק לוקח – זאת מלחמה לא פשוטה בטבע הבסיסי האנוכי של האדם, אבל זאת המלחמה הכי משתלמת וכדאית שיש! במיוחד בזוגיות.
 
בחברה המודרנית עולם הערכים התהפך, לכן כל כך הרבה אנשים סובלים בעצמם וגורמים סבל ליקיריהם לשווא. ומכיוון שרבים מאיתנו שכחו מה העיקר ומה הטפל בחיים, אנשים רבים חושבים בטעות שאת מירב כוחותיהם ומרצם הם צריכים להשקיע "במלחמות" שבחוץ – בעבודה, בעסקים וביחסים שמחוץ לבית, בעוד שהאמת הכי פשוטה ובסיסית היא שהבית והקשר הזוגי הם העיקר.
 
תופעה בעייתית נוספת כיום היא, זוגות שממהרים להתייאש ולפרק את הזוגיות והבית. על פי היהודית, הקב"ה בעצמו הוא זה שמזווג זיווגים ומחליט משמים מי יתחתן עם מי, כדי לסייע לכל אדם להגיע לתיקון האישי והזוגי שלו. לפיכך, כל זוג יהודי שמצא עצמו מתחת לחופה, פירוש הדבר הוא שזה רצון השם, לכן אין למהר ולהרים ידיים אלא למצות את כל הדרכים להגיע לשלום בית, למנוחה ולנחלה הנכספים. בנוסף, ידוע שבמקום שיש לאדם קושי, במובנים מסוימים, יש לו שם משימות ותיקונים רוחניים שעליו לעבור, לכן אסור להתייאש. אדם שבורח מהתמודדות אמיתית עם תכונות מסוימות בעצמו או עם קשיים מסוימים בזוגיות, בהכרח ייתקל באותם קשיים ובעיות גם בקשר הבא שלו. כמובן שהיהדות מכירה בגירושין ויש מצבים שזה הפתרון הנכון, אולם הוא צריך להיות המוצא האחרון לאחר ששני בני הזוג ניסו באמת לעבוד ולתקן את המידות שלהם, ולמצוא את הדרך לאחדות ולשלום בית. קטונתי מלשפוט אנשים או סיטואציות, אך על פניו נראה שאם ניגש אל הזוגיות מתוך הבנה, שהדרך היחידה להבטיח שהקשר יצליח עוברת דרך מסע ויתורים פנימיים על הצדדים בנו, שמחפשים נוחות ופשטות ומצפים מהשני שישתנה במקום לנסות לחנך רק את עצמנו, אזי אותה סטטיסטיקה מצערת תלך ותצטמצם. בעזרת עבודה אישית אמיתית ומאומצת, אמונה בבורא ששלח לנו את הפרטנר הכי מתאים עבורנו והרבה סבלנות ורצון טוב – זה אפשרי!
 
ננסה לדון במספר עקרונות בסיסיים המהווים את התשתית לפיתוח תקשורת זוגית בריאה. ייתכן שחלק/רוב המונחים כבר מוכרים והאוזן עייפה מלשמוע אותם, אולם דווקא משום כך מומלץ להתאמץ במיוחד ולחפש היכן הדברים פוגשים אותנו, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בהם.
 
הכלל הראשון והחשוב ביותר למען שלום בית הוא, לחפש קודם כל את טובתו של הצד השני. תפקידנו בזוגיות הוא לתת לצד השני ולהשפיע לו טוב, מבלי להתחשבן מה אני מקבל בחזרה ועד כמה זה משתלם לי. כששני בני הזוג חיים יחד עם גישה של נתינה לטובת השני, הם יחוו גן עדן כבר פה בעולם הזה. במקום לחשוב "מה לי נוח?" "מה אני רוצה?" יש להפוך את המחשבה ל"מה נוח לה/לו?", "מה היא/הוא רוצה?". חכמי התלמוד קבעו לנו את שביל הזהב בזוגיות בדרך לבניית קשר איתן – "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו". כלומר, על הגבר לאהוב את האישה ממש כמו שהוא אוהב את עצמו. עליו לכבדה ולדאוג לטובתה ורווחתה הפיזית והנפשית, אפילו יותר ממה שהוא מכבד ודואג לו עצמו. כמובן שהדברים נוגעים גם למידת הקשר וליחס של האישה כלפי בעלה.
 
איך זה בא לידי ביטוי בחיי היומיום? בשעת מחלוקת, במקום שכל אחד מבני הזוג יתבצר בשלו וייווצר קונפליקט, או שבמקרה הטוב הם יסכמו על פתרון ביניים ממנו אף אחד לא באמת יהיה מרוצה, של עשיית האמצע, עליהם לנהוג אחרת. הגבר צריך לומר לעצמו: "מה שאני רוצה לא כזה קריטי. מה שבאמת חשוב זה שאשתי היקרה תהיה מרוצה. בשביל מה באתי לעולם אם לא בשביל לשמח אותה?". במקביל, האישה תאמר לעצמה: "הדבר החשוב ביותר בעולם מבחינתי זה בעלי. אעשה את רצונו כדי לשמח אותו". במצב כזה נוצרת 'מלחמה הפוכה' בה כל אחד רוצה לרצות ולשמח את השני, והם "רבים" מי יקבל את הדעה של השני. חז"ל אמרו שמלחמות כאלה הקב"ה מאוד אוהב והן גורמות לו נחת רוח. התוצאה הסופית, לרוב, תהיה להגיע לדרך האמצע בין הרצונות של שניהם, אולם במקום להגיע לשם ממורמרים וכעוסים, כמו בדרך הרגילה, הם יגיעו בשמחה ובנועם. לחיות כך זה עונג עילאי, אבל זה קשה מאוד משום שהקושי נובע מהגאווה שלנו האומרת לנו שאנחנו הכי חשובים, משמעותיים וצודקים, ושעל הצד השני להכיר בכך ולכבד את רצוננו. הכלל הזה נכון בזוגיות ונכון גם בכל אינטראקציה בין-אישית אחרת. 
     
את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" יש לקיים קודם כל בזוגיות! (מבחינת "ואהבת לרעייתך כמוך") שהרי אז נוצרת האחדות הנכספת. במצב זה הזוגיות מהווה "בית גידול" פורה ביותר להתפתחות אישית וזוגית, ואיש ואישה יכולים לזכות בשכינה מבלי שאש אוכלתם. 
 
סיפור יפה מיוחס בהקשר הזה לרבי מליובאוויטש. יום אחד שאל אותו אחד מחסידיו מה דעתו על הטענה שקיפול הטלית, בהידור רב, ביום שבת כשחוזרים מבית הכנסת מול האישה זו סגולה לשלום בית? והרבי ענה לו: "אתה רוצה לשמוע על סגולה אמיתית לשלום בית? במוצאי שבת קח את הסינר במטבח, ובהידור רב קשור אותו סביב המותניים ושטוף את הכלים שבכיור!"…
 
כלל נוסף הוא, כשמשהו לא בסדר בזוגיות לעולם לא להאשים את הצד השני, אלא לבדוק את עצמנו.חז"ל לימדו אותנו כלל גדול: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – כמו כשהאדם מסתכל על בבואתו במים ורואה את עצמו, כך גם מה שקיים בלב של הזולת כלפינו זו השתקפות של מה שיש בלב שלנו כלפיו. רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, נהג לומר שהעולם הוא מראה אחת גדולה והאדם רואה בכל מקום אך ורק את מה שקיים בתוכו עצמו ("אין האדם רואה אלא את נגעי עצמו"). כשאדם לא אוהב מישהו אחר, אותו אדם לא יאהב אותו בחזרה, ולהיפך. לכן האופן שבו אנחנו מסתכלים, חושבים ומרגישים כלפי הזולת יקבע כיצד הוא יסתכל, יחשוב וירגיש כלפינו. מה שאדם משדר כלפי הזולת זה מה שהשני יחזיר לו. בן זוג שנותן לצד השני בלי להתחשבן כמה הוא מקבל בחזרה, מוותר על הנוחות האישית שלו, מפרגן ומעניק את כל הטוב האפשרי שביכולתו לתת – יצליח לגרום גם לצד השני להרגיש ולהתנהג כך אליו. מאידך, אדם שבא לבן זוגו כעוס, בעל תביעות וטענות, מריר וחסר סבלנות – זה בדיוק היחס שהוא יקבל בחזרה. לפיכך, הדרך האמיתית והאפקטיבית ביותר לשנות התנהגות שלילית של הפרטנר, היא לשנות בתוכנו  את אותה תכונה או תכונה דומה שמפריעה לנו בצד השני. מי שמרגיש שבן הזוג לא מתחשב בו מספיק, שיבדוק האם הוא עצמו מספיק טוב ומתחשב. די בכך שצד אחד יחשוב על השני מחשבות חיוביות כדי שגם הצד השני ידבק ב"וירוס" החיוביות הזה, ויחדיו יכנסו ללופ של ותרנות, פיוס, הבנה ולבסוף שלום בית ואהבה. כל אדם צריך לעשות בדק בית אמיתי ונוקב עם עצמו ולתקן אך ורק את דרכיו. כמובן שחייבים לציין שאם אנחנו פועלים טוב למען השני, אך מיד מחפשים לראות כיצד הוא מחזיר לנו טובה, אזי העשייה שלנו נגועה באינטרסים והדבר לא יצליח. נקודת המוצא צריכה להיות שתפקידנו לעשות טוב בלי קשר לתגמול ובלי לרדוף אחריו.
 
יש לזכור שלא מגיע לנו שום דבר כמובן מאליו ושבן/בת זוגנו לא חייב לנו כלום. יש נשים שחושבות שתפקיד הגבר לשרת אותן, ומאידך יש בעלים שחושבים שהנשים שלהם הן משרתות צמודות. זאת כמובן תפישה שגויה שסופה פיצוץ. אין דבר כזה "מגיע לי". כשלוקחים את הצד השני כמובן מאליו יתכן שבהתחלה הוא ישאב לתוך התפקיד הזה, אך לבסוף הוא ימרוד ונפסיד אותו. לגיטימי לחלוטין לבקש בנימוס מבן/בת הזוג את שאנחנו צריכים ורוצים, ולהסביר אחד לשני מהם ציפיותינו הכלליות, אך אין לכעוס על שרצוננו לא סופק. בנוסף, אל לנו לשכוח את מילות הקסם "תודה" ו"בבקשה". זה לא מובן מאליו שהגבר עובד שעות רבות כדי לממן את צרכי המשפחה, ולא מובן מאליו שמחכה לו בשובו הביתה ארוחה חמה ומושקעת. כשהעיניים פקוחות לראות את הטוב היומיומי שאנו זוכים לו, מתפתחות הערכה והכרת תודה שחיוניות לכל קשר. כאשר לא מובן מאליו שבן/בת הזוג עושה עבורי משהו, אפשר באמת להכיר לו תודה אמיתית על מה שהוא כן עושה, ולהרגיש מאושר שזכינו לפרטנר שכזה. מציאות של תביעות הדדיות אינסופיות מולידה תסכולים, כעסים, האשמות ולבסוף פירוד רגשי ופיזי.
 
כלל חשוב ובסיסי ביותר הוא, להימנע מלבטא כלפי בן/בת הזוג כעס.מותר לשתף במה שקשה וחסר לנו, אבל הדרך בה אומרים את הדברים קריטית, לכן חובה עלינו להתאפק מלעשות זאת בתרעומת, קול רם וחמה בוערת. כתוב בספרי הקודש, שכל עבירה/חטא שאדם עושה פוגע בו בחלק מסוים מהנשמה, בעוד הכעס פוגע בנשמה כולה. חז"ל התריעו  ש"כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו" ושכעס משול לעבודה זרה. אין מקום לכעס בשום תחום בחיים ובטח לא בזוגיות, שהיא המשכן ובית המקדש הפרטי של כל זוג. כדי להתמודד עם הכעס צריך לזכור שלא מגיע לנו כלום, שכן כעס מתעורר כשאנחנו לא מקבלים את מה שרצינו. דוד המלך ע"ה כתב בתהילים "הייתי שפל בעיניי" – כשמורידים את הגאווה, מיד רשימת התביעות הבלתי פוסקת מהעולם נעלמת, ואפשר לקבל ממקום נקי כל דבר שקורה בשמחה ובהכרת תודה. רוב האנשים עוטים מסכה מסוימת של נחמדות וסבלנות, משום שברור לנו כי, לרוב, הסביבה לא תקבל את החלקים הפחות נעימים שלנו (כמו הכעס והקטנוניות) ותדחה אותנו. למרבה האבסורד, דווקא בבית, היכן שאנחנו אמורים יותר מכל לשמור על אווירה נעימה, אנחנו נותנים דרור לצדדים הנמוכים שלנו, מרשים לעצמנו להוריד את המסכה ולשוב להיות פחות נעימים. העבודה הנכונה היא דווקא בבית לעטות מסכה של רוך ונועם, עד ש"מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".
 
אחד הכללים הקשים, אך החשובים ביותר בזוגיות הוא – לא להעיר לשני הערות מתוך רצון וציפייה שהוא ישתנה. כל אחד היה שמח לתקן אי-אילו "פגמים" אצל בן/בת הזוג, להסיר תכונות מסוימות ולצייד באחרות שיותר נוח לחיות איתן. זו טעות גדולה מאוד! אדם שמעירים לו, והוא לא בנוי לשמוע הערות, אוזניו נאטמות ומילותינו רק ירגיזו וירחיקו אותו יותר. בדור בו אנו חיים רוב האנשים לא בנויים לשמוע דברי תוכחה מאף אדם. עם האשמות וביקורתיות אי אפשר לשנות אף אחד. המונח "ביקורת בונה" לא באמת קיים. כה ספורים הם המקרים ש"ביקורת בונה" מצד בן/בת הזוג באמת גרמה לצד השני להשתנות, ומאידך כה רבים הם המקרים שהדבר החריף את הקושי והמשבר. הדרך היחידה "להעביר מסרים" היא להראות דוגמא אישית נכונה, ואז אולי יהיה סיכוי שהצד השני יתרשם מדרך הפעולה שלנו וירצה מיוזמתו לסגל אותה לעצמו.
         
תכונה נוספת וחשובה מאוד, שאדם יכול לרכוש בעמל ועבודת מידות מאומצת, זו סבלנות.סבלנות היא היכולת לקבל בשמחה את העובדה שבן/בת הזוג שלי שונה ממני, שיש לו/לה צרכים אחרים, מבנה רגשי ושכלי אחרים, רצונות אחרים ותחומי עניין אחרים. מי שאין לו סבלנות מעיר לבן/בת הזוג מדוע הוא שונה ממנו, בכל פעם שהשוני יוצר חיכוך. אין לצפות שתהליכים יתרחשו ברגע אחד, יתכן שבן/בת הזוג שונים מאיתנו כעת ועם הזמן הדמיון ילך ויגדל, ויתכן שהפער לעולם יוותר גדול. בכל מקרה, יש לאהוב אותו/אותה, לדון תמיד לכף זכות ולחשוב עליו/עליה רק מחשבות חיוביות. לכל אדם יש את קצב ההתפתחות שלו ויש לתת לו להתקדם בדרך שלו (ולא בדרך שלי). אישה אינה בנויה כמו גבר. לכל אחד יש תדר שונה (האישה יותר רגשית והגבר יותר שכלי) וצריך לדעת כיצד מחברים את שני העולמות האלה בסבלנות. זה אפשרי רק בתקשורת טובה, במתינות ובאהבה. במצב בריא שכזה כיף לבוא הביתה וזה לא עונש לחזור מיום עבודה במשרד אל האישה והילדים, אלא זכות ומשאלת לב. מחלוקות וריבים קורים לכל הזוגות, כאשר החכמה הגדולה היא למצוא כמה שיותר מהר את הגשר ללב של השני. כיום קיימת הערכה מעטה מאוד ליכולת ההתמודדות. אנו רוצים שהכל ילך חלק ובקלות, וכשהדברים לא מסתדרים אנו חושבים שהמצב פגום מראשיתו, אולם האמת היא הפוכה – הצלחה בחיים אינה ניצחונות, אלא התמדה. יש אנשים שעם בוא הקשיים אומרים לעצמם "כשבחרתי את בן/ת הזוג הייתי צעיר/ה ועשיתי טעות. לא נורא. לא מאוחר לתקן". אלה דברי הבל! בן/ת הזוג נבחרו עבורנו בהשגחה פרטית ולטובתנו. החיים הם סדנה אחת ארוכה של עבודה ותיקון, ולמען שלום הבית יש להתייגע!
 
בנישואים עדיף להפסיד בויכוח ולזכות בבן/ת הזוג. אם עוברים תקופה קשה, ואפילו אם נמצאים בעיצומו של ויכוח מתמשך, מומלץ בחום לחזור אל הבעל או אל האישה, לבקש סליחה, לחבק אותם ולומר להם כמה הם חשובים לנו. יתכן שהם היו אלה שפתחו בויכוח, ויתכן שאנחנו באמת משוכנעים שהם טועים, אבל כל זה לא חשוב. עדיף לחיות באהבה, בשלום ומתוך גמישות וותרנות, ולא להיות צודקים ובודדים. נישואים הם לא צד אחד של החיים, הם החיים עצמם. הם לא פרט אחד באושר, אלא המקור העיקרי והגדול ביותר שלו. יש בחיינו די כאב שאינו בשליטתנו מבלי שנוסיף עליו פצעים מיותרים במו ידינו. השלום חשוב הרבה יותר מכל מחלוקת. יש באפשרותנו תמיד ללבות מחדש את האהבה, ואם היא הייתה שם בעבר זה אומר שניתן להחיותה.
 
בספר בראשית כתוב שהקב"ה ברא את חווה "עזר כנגדו". התלמוד מפרש ומסביר, שכאשר גבר אוהב את אשתו, רואה תמיד את טובתה לנגד עיניו ומוותר על הצורך להיות "צודק" – היא באה לעזרו. לעומת זאת, כאשר הוא מזניח אותה ולא נותן את המיטב שלו בקשר – היא נעשית "כנגדו". בעזרת השם ובעזרת המאמצים שלנו שנזכה כולנו לנחת ולשלום בית אמיתיים, אמן.