הוא מת מפחד

היה לו דוד שהתמודד שנתיים
עם המחלה האיומה. אבל רוני
החליט שהוא לא יעבור את זה.
האומללות על פני האנשים מאותה
מחלקה הספיקה לו. והוא התאבד.
 
 
קראו לו רוני והוא היה בחור נאה ומרשים. ההורים היו גאים בו. חברים לא חסרו לו. ההצטיינות ליוותה אותו באופן טבעי לחלוטין מכיתה א' ביסודי, דרך כל משוכות הבגרות ועד לשלהי גילאי העשרים פלוס. היה לו כל מה שצריך כדי להיות אדם מאושר, והוא גם היה כזה.
 
רוני היה התממשות האידיליה של בן הנוער הממוצע. סיים בהצלחה בגרויות, טיפס במעלות הסטודנטים המצטיינים, רכש מהצד מקצוע חביב בתחום התכנון והבנייה, סגר כל חודש משכורת נחמדה, וגם הטפיח בינתיים תוכנית חיסכון מבטיחה.  הייתה לו דירה במרכז, רכב מעודכן במתכונת ליסינג משופרת. החיים זרמו להם בלי שמישהו יטרח להפריע.
 
בקיץ, לפני שנתיים, הוא חנך בהצלחה נוצצת פרויקט מחמיא בתחום הבנייה, מה שהזרים לתיבת הדואר האישית שלו המון הצעות מרתקות ובעיקר מרגשות. רוני היה אז בעיצומה של תקופת גישוש. הוא שקל ברצינות מספר הצעות עבודה שכל אחת מהן מסוגלת להוציא לכל החברים את העיניים. התמודד עם התלבטות רצינית בנוגע להמשך לימודים אקדמיים וגם הצליח לחשוב על נדידה קצרה לחו"ל. ההצעות קסמו, העתיד זרח מאושר, ואז הם הופיעו, הכאבים הארורים בגרון.
 
הכאבים
 
ביומיים הראשונים הוא התעלם. רק סבתות קשישות שהשעמום לועס אותן באכזריות מחפשות תירוצים לבקר בקופת חולים. לא בחור כמו רוני, על סף משרת יוקרה ובעל תיק עבודות מרשים יאפשר לזוטות שכאלו לשבש לו את מהלך החיים. הוא בלע מיץ לימון, הצטייד בטבליות 'חיזוקית' של 'הדס' והחליק הלאה לשגרת יומו העמוס. בצוהרי יום שלישי, אחרי התעלמות מופגנת והתמודדות מעוררת הערצה עם הכאבים שהפכו מדי שעה לפחות ופחות נסבלים, רוני נכנע. נכנס לקופת חולים – מחלקת אף אוזן גרון. הדוקטור החביב הציץ פנימה, הציץ שוב. ביקש להתעכב, ונראה לפתע לחוץ. בלי לומר מילה הוא תחב לפציינט הנבוך מכתב הפנייה והריץ אותו למיון. "קדימה אל תתעכב, יחכו לך שם…"
 
יום שלישי בצהריים נצבע בלוח השנה של רוני בשחור משחור. במשך שעות ההמתנה לתוצאות הבדיקות במיון הוא השתדל להעסיק את עצמו בכל עיסוק אפשרי, העיקר לא לחשוב, משום שהמחשבות לקחו אותו מהר מאוד למחוזות ממש לא נעימים. האחות בחלוק הלבן שניגשה אליו אחרי שבע וחצי שעות המתנה, נראתה מתנצלת. היא לא אמרה הרבה, אולם שמה של המחלקה אליה התגלגלה מיטת האשפוז של רוני סיפרה הכל.
 
המחלקה האונקולוגית בבית החולים קיבלה את הבחור הצעיר בלבן בוהק, צפצופי מכשירים, אוושת גלגלי מיטות בית חולים ודיבורים חרשים של רופאים חמורי סבר שיצאו ובאו בין הווילונות והחדרים. רוני נשאר בלילה להשגחה, בבוקר המתין לו הפרופסור במשרדו הצנוע והצונן, רק כדי לסכם במילים ספורות את כל הסיוטים שפקדו אותו בלילה "בחור צעיר, לצערי גילינו אצלך בגרון גידול ממאיר…" את השאר הוא לא ממש קלט. הרופא דיבר על סיכויי החלמה אפסיים, התנסות עם מקרים דומים והתאמת טיפול שיוכל אולי להאריך במעט את תוחלת החיים. רוני הזדקן במאה שנים. הטיפולים שהציע בית החולים אמורים להתחיל רק בעוד מספר חודשים, ועד אז הוא משוחרר הביתה כדי לחלוק עם ארבעת הקירות את פחדיו האיומים.
 
הדעיכה
 
בשבועות הקרובים רוני צנח פנימה אל מה שנקרא בעגה המקצועית דיכאון, ובהמשך אפילו ליגון. משקלו ירד פלאים לאזור החמישים קילוגרם. הוא עבר לגור בבית הוריו, החזיר את הרכב לחברה, ניתק את הסלולארי ומיאן לביקורי חברים. הוא חולה וזהו.  כאבי הגרון כבר לא ממש הטרידו. הוא היה שקוע בבעיות גדולות יותר, המחלה, הגידול, המוות. וזו הסיבה שלא חש ממש בהקלה מסוימת שהורגשה בגרון. רוני ידע שהוא חולה, הרופא אמר זאת בפירוש. לא משנה מה הוא מרגיש ואיך, הוא חולה והחולי הזה ייקח אותו כמו רבים אחרים למקום ממנו רובם לא שבו מעולם. המחשבות הללו, פחות או יותר, העסיקו את רוני במשך שש עשרה שעות הערנות שנכפו עליו. ובשמונה השעות האחרות הוא חלם על כך בין יקיצת בהלה אחת לרעותה.
 
ויום אחד שחור משחור, נפלה בליבו ההחלטה האיומה. לסיים עם כל זה לפני שהסיוט יתחיל. היה לו דוד מסכן שהתמודד עם סרטן במשך שנתיים. רוני ביקר אותו מספר פעמים וזה הספיק לו לכל החיים. הוא ראה אותם, את החולים האומללים, את הכאבים, והוא החליט. 'אני לא יעבור את זה'…
 
רוני התאבד.
 
ביום השלישי לשבעה נחתה בתיבת הדואר מעטפה חתומה מבית החולים. היא הייתה ממוענת עבור רוני ואחד מבני המשפחה פתח אותה. הופיעה שם ידיעה קצרה מהמחלקה האונקולוגית.
 
'רוני שלום וברכה,
 
לצערנו חלה טעות באבחון. הגרון נקי ולא נמצאו ממצאים ממאירים. הובחנה דלקת גרון חריפה במיוחד. אנו ממליצים על טיפול תרופתי כדלהלן…. את התרופות תוכל להשיג בתי המרקחת של קופות החולים.
 
בברכה, ד"ר…'
 
הסיפור המזעזע הזה הוא סיפור אמיתי! (הפרטים המזהים שונו כמובן). שמעתי עליו מפי אחת הנפשות הפועלות. המקרה הכואב הזה הגיע בתוך תקופת השבעה לשולחנו של אחד מגדולי הדור, כאשר בני המשפחה הכואבים וההמומים הגיעו עם המכתב אל הרב לקבל חיזוק ותנחומים.
 
בואו נכתוב ביחד סוף טוב
 
אני יודע, ציפיתם לסוף טוב, וזה מאכזב. בואו ננסה יחד ליצור לסיפור הכואב הזה סופים טובים יותר. רוני היה קורבן אומלל לא למחלת הסרטן, אלא למחלה איומה יותר – מחלת הייאוש. אז בואו נדבר על זה, שיהיה לעילוי נשמתו.
 
הדאגה ממלאת חלק נכבד מתוחלת חיינו. יש לנו מחסנים עמוסים בדאגות, וזו דווקא נטייה בריאה. דאגה נובעת מתחושת אחריות. מי שחש אחריות כלפי מטלות וחובות חיוניים, יחוש דאגה. הורה טוב דואג לעתיד ילדיו. אדם שפוי דואג לבריאותו. אולם דאגה כמו כל תא חי, עלולה לפעול לפעמים באופן חסר רסן. וזה הופך אותה למסוכנת. ניתן להגדיר זאת כך. כל עוד הדאגה מוגבלת לתחומים עליהם יש לנו שליטה כלשהי, יכולת השתדלות והשפעה, היא מועילה וראויה. אך אם פלשנו אל התחום הסגור של מה שמעבר ליכולתנו האנושית, הדאגה עלולה להרוג אותנו. או גרוע יותר, להשאיר אותו מדממים, גוססים עד מאה ועשרים.
 
דאגות מיותרות הורגות!
 
האבסורד הגדול ביותר בתחום הדאגות היא העובדה שרוב האנשים ברוב המוחץ של המקרים, דואגים וחוששים מפני מה שכלל לא אמור להתרחש. מי שאינו מבין את העיקרון, עלול לסחוב על עצמו כמו פראייר אמיתי שקים של דאגות שאף אחד לא הטיל עליו לשאת. אתם מבינים? כל אחד מאיתנו נברא כדי לתקן משהו, לעשות טוב לעולם ולהשלים יעדים מסוימים. מתוקף התפקיד אנחנו נושאים על הכתפיים משאות, סוחבים פרויקטים ומתמודדים עם אתגרים, וזו סיבה לדאגה מבוקרת. הבעיה מתחילה כשמאבדים את ההיגיון ולוקחים ביוזמה אישית לגמרי סלים של דאגה שאף אחד לא תכנן עבורנו. מי שיערוך בדיקה קצרה בשטחי הדאגה שלו, ימצא המון דאגות בקטגוריה הזו.
 
רוני לא היה אמור להתמודד עם סרטן. לכן גם לא היו לו כוחות להתמודדות הזו. הוא חי במשך חודש בתוך בועות דאגה נעדרת כל בסיס מציאותי. רוני כן היה אמור להתמודד עם הפחד מפני הסרטן. הסיפור הזה חוזר על עצמו בחיים שלנו אלף פעמים. אולי חצי, ואולי רוב, ההתמודדויות שלנו מתנהלות בתחום הלא מציאותי. אנחנו חוששים מפני דברים שמעולם לא אירעו ולעולם לא יתרחשו בעולמנו. והפחדים הללו מבזבזים לנו ים של אנרגיה שהייתה יכולה לסייע לנו בהמון תחומים.
 
הקדוש-ברוך-הוא מעניק לכל אחד את מאגר האנרגיה הדרוש לצורך ההתמודדות האישית שלו. אולם האדם, בנדיבות לב יוצאת דופן, לוקח ביוזמה אישית פרויקטים נוספים שלעולם לא יידרש לבצע בפועל. הוא יוצר את הדאגות במו עצמו, מאמין בהן, חושש מפניהן, וגם נכנס לפאניקה שעלולה להרוג אותו.
 
אז בפעם, הבאה בודקים לפני שדואגים. האם יש היגיון בדאגה הזו. רוב הדאגות ייפלו בשלב הזה. ואם יש אישוש מציאותי, האם זה סוף העולם? בשלב זה ניפטר מחבילת דאגות נוספת.
 
גם אם הגענו יחד עם הדאגות לשלב הגמר – זו דאגה אמיתית ומאיימת ביותר. השאלה הפשוטה שיש לשאול היא – האם יש לי מה לעשות? אם כן, קדימה תעשה מה שאפשר, רק בלי פאניקה. אם לא, "השלך על השם יהבך". אין שום תועלת בדאגה לשם דאגה.
 
קל לומר, קשה ליישם, אז מתפללים ומקווים לטוב.