זהו, החפלה נגמרה

רמי, האיש בסרבל העבודה שהתדפק על שערי מעונינו והצהיר "שלום, אני רמי המדביר", נראה היה משכנע. דיבורו ישיר, ידו האיתנה מוחצת את כתפך, זרועותיו האדירות מדגימות באוויר את כוונתו, ובעיקר העובדה שדבריו נאמרים מגובה מרשים של שני מטר, אחרי ניכוי שלושת הסנטימטרים של סוליות נעלי הספורט. רמי הבטיח שיש באפשרותו לחולל פלאות ברומשים, מכרסמים, פרוותיים, ושאר מרעין בישין שוכני עפר. רק עבור ההבטחה הזו לבדה שווה היה לשלשל לכיסיו הרעבתניים את המקדמה הכבודה שדרש. אחרי שבועות ארוכים של שהייה משותפת עם ממלכת עכברושים ענפה, שהמליטה והעמידה דורות בחוצות ביתך, אתה מוכן לשלם כל סכום לכל אדם שרק יבטיח לך גאולה. וזה מה עשינו.
 
המדביר שהתגלה כדברן בלתי נלאה, ניגש אל המלאכה, כלומר שיגר אל השטח את שולייתו – נער בן מיעוטים שכפי עדותו ועדות מעסיקו הגאה מסוגל לתפוס במו ידיו את "היצורים המגעילים האלה". הדביר, דיבר ויצא עם אלף שקל.
 
הצאצא הראשון לממלכת העכברושים בת האל-מוות הפציע במעוננו כעבור יממה. הפעם הזעקנו את יורם.
 
גם הוא דפק בדלת. גם הוא דיבר גבוהות, גם הוא הבטיח, וגם לידיו שלשלנו את צרור הכסף. יורם הציץ בבית, שאל ותחקר. ואז קבע "שרפתם סתם כסף. למה לא קראתם ליורם על ההתחלה. איך שראיתם את הזנב הראשון, מיד טלפון ליורם. מה אתם לא מכירים אותי…?!" וליתר ביטחון הצמיד יורם את כרטיס הביקור שלו על דלת הכניסה, סמוך ונראה למדבקה שהוריש לנו לפני יממה, רמי.
 
יורם ניגש אל המלאכה. הדביר, דיבר, ויצא עם אלף שקל.
 
כעבור יומיים, עכבר.
 
הפעם הזנקנו את שוקי. גם הוא דפק בדלת, גם הוא דיבר גבוהה, גם הוא גידף את "העבודה שעשו לכם החאפרים האלה. זה הדברה זה?! תגידו, אין לכם את המספר שלי. לא חרם…?!" בלענו את הרוק ושתקנו.
 
שוקי הדביר, דיבר, הבטיח, והצמיד את מספר הטלפון שלו לדלת, סמוך ונראה לכרטיסי הביקור של רמי ויורם. ויצא עם אלף שקל.
 
כעבור שלושה ימים, אתם מנחשים לבד, עכבר.
 
ששון, מדביר צעיר שתקן וענוותן, הופיע במעוננו רק בגלל ששכן ממול הזמין אותו דרך העירייה. הוא העיף מבט בבית, הציץ בחצר ויצא אל האוטו. כעבור חצי שעה של שקט תעשייתי ועבודה רצופה הוא קבע שבעזרת השם "החפלה נגמרה". הבחור עלה על שורש הבעיה, "אם לא קשה לכם בואו נסגור את זה עם מאתיים חמישים שקל. ועם יד על הלב, המחיר שקיבלתם היה שוד לאור היום. אבל אני לא רוצה לעשות לכם עוגמת נפש…"
 
* * *
 
אחד הדברים שעלולים להוציא אדם מדעתו הוא הוצאות 'מיותרות'. אתה עובד קשה, מרוויח ביושר, משתדל לצבור סכום כלשהו. לחסוך, לממש את הכסף, ואופס, סתם כך, על שום דבר, רק בגלל ש… מתבזבזים להם ארבעת אלפים שקל. המחשבה על כך עלולה להוציא מהדעת הרבה יותר מעצם ההפסד. הכסף כאילו משטה בך. אתה עובד בשבילו, חוסך עבורו, מחשב הוצאות מול הכנסות, עובד שעות נוספות, רק כדי לאפשר לעצמך חיים ברמה מסוימת. ואז, מופיעה סיבה צדדית לגמרי ומרוקנת לך את הארנק על כלום.
 
דורון, נהג וותיק מתחנת מוניות ירושלמית, תיאר באוזניי את התופעה תוך כדי נסיעה עירונית פקוקה: "…שתבין, אני עושה, בוא נאמר, סיבוב של שעתיים וחצי בעיר. מרוויח את הגרושים שלי. ואז, בוא נאמר, אני חונה בטעות לשתי דקות במקום בעייתי, וטראח, חוטף קנס של מאתיים חמישים שקל. נו מה, ברגע אחד הלכו לי כמה שעות של עבודה".
 
אבל לא רק ההפסדים נוהגים להופיע כך, הרווחים גם כן. דורון עצמו מודה בכך: "ויש את המקרה ההפוך. אני מתחיל – איך לומר – את היום 'על הפנים'. שעה עשר בבוקר במקום בשש. מפספס כמה נסיעות, ואז פתאום באחת עשרה וחצי ככה, נופל עלי איזה תייר מבולבל ואומר לי קח אותי לצפון. משלם בלארג' ועשיתי את היומית שלי".
 
המציאות הזו, למי שמוכן להישיר כלפיה מבט, מובילה אותנו למסקנה מאוד ברורה: חבל על הזמן ועל המאמצים. אתה יכול לעבוד חודש, להרוויח היטב, ואז לבזבז חצי משכורת על שלישיית שודדים מחופשים למדבירים לצורך העניין. טיפול שיניים קצת מורכב עלול לחלץ ממך סכומי עתק. ומאידך, יש הפתעות, והן לא תלויות דווקא בהיערכות מסוימת מצדך.
 
ומה כל זה אומר, להרים ידיים? לא לעשות מאומה?
 
בודאי שלא!
 
מסתתר כאן רעיון אחר לגמרי. המציאות הזו מבהירה לנו ראשית כל, שהחיים שלנו מורכבים בעיקר מרווחים והפסדים. אלו כמו אלו אינם בשליטתנו. כל עבודה והשתדלות שנעשה מבחינתנו, לא תוכל להשפיע בפועל על מאזן הרווחים וההפסדים. נשמע מקומם? תעשו חזרה על התיאורים דלעיל. גם המשרה והמשכורת הנוצצת והבטוחה ביותר, לא תוכל לבטח אותנו מפני הפסדים מכיוון בלתי צפוי. לכן, ההפסדים לעולם לא יהיו בשליטתנו, וכך גם הרווחים בפועל.
 
משיח, עקרב ומציאה
 
למציאות שכזו קוראים היסח הדעת. כלומר, הדברים נעשים סביבך ועימך, אך לאו דווקא מתוך שימת ליבך. אתה עסוק בעבודה וזה טוב וראוי. אך ההשתדלות שלך עשויה לכל היותר להשפיע על תעסוקתך, לא על רווחיך. ומה כן? ובכן, אפשר להתעלם מהתמונה הזו, אפשר גם להתייאש, וניתן גם להשתמש בה כדי להתייעל. לשפר את איכות החיים, להתרגע, ולהתחיל להביט על המציאות מנקודה מפוקחת ובריאה יותר.
 
בואו נלמד משהו.
 
"שלושה דברים באים בהיסח הדעת" קובעים חז"ל, "משיח, מציאה ועקרב" )סנהדרין צ"ז, א(. שלושת הדברים הללו הם סמלים המבטאים את כל חלקי מרכיבי המציאות שלנו. מציאות הם הרווחים שלנו. אלו מציאות, משום שכל רווח שנרוויח ברוחניות או גשמיות נופל בחלקנו באקראיות כביכול. הרווחים שתכננו אינם חייבים להתממש. הם עלולים לא להופיע בכלל, או להופיע ולהיעלם באותו אופן שנוצרו. רווחים ממשיים הם נס תמידי. כאן הפסדת, שם הרווחת. כאן השקעת, כאן מימשת. אלו מעשים שבכל יום.
 
עקרב, זו כמובן עקיצה. את העקיצות הללו אף אחד מאיתנו לא מתכנן מראש. זה עלול להיות הפסד משמעותי יותר או פחות. שני שקלים שנבלעו לנצח במכונת פחיות מקולקלת, או בגד פגום שנרכש בסכום הגון והקבלה אבדה. הוצאה בלתי מתוכננת שנחתה עלינו בהפתעה, או בזבוז מיותר של כספי חסכונות בעקבות שגיאה בשיקול הדעת.
 
חשוב שנבין, הרווחים – כמו גם ההפסדים – מופיעים בחיינו בהיסח הדעת. ורובינו עד עצם היום הזה לא מודעים ממש למציאות הזו. אך יש כאן בשורה גדולה! דווקא משום שהמציאות כל כך לא בידינו, דווקא בגלל שאיננו מסוגלים להשפיע באמת על מאזן הרווחים וההפסדים שלנו יש לנו סיבה להיות רגועים לגמרי. כי איזו סיבה יעילה ושפויה יש לנו לדאוג? מה תועיל דאגה במקום בו תוכניות והיערכות מוקדמת לא תעזור?
 
זה לא ייאוש, זו התפקחות. כל אדם מחויב לנהוג בתבונה. לשמור על בריאותו, הונו ורכושו. אך עם זאת, מוטלת על הנברא החובה להבין ולהכיר במצבו ומקומו. אם נבין זאת נחסוך את אחת המחלות הסופניות ביותר, דאגת המחר.
 
מה גורם לאדם לדאוג היום מפני מה שיקרה מחר? בשפת הרחוב קוראים לזה ריאליות. ההיגיון טוען 'תהיה מציאותי'. ובכן, בואו נשאל אותו, מי לדעתך נחשב מציאותי, מי שדואג היום מה יאכל מחר? מי שחושב ללא הרף איך להרוויח יותר, ומריץ במוחו תסריטים מבהילים של אסונות והפסדים אפשריים?
 
אילו היו התוכניות שלנו מוכיחות יעילות בתחום התכנון המוקדם, ניחא. הבעיה שהמציאות מוכיחה שוב ושוב שההפסדים, כמו גם הרווחים האמיתיים, יופיעו תמיד בהיסח הדעת. מהמקום הפחות צפוי, וממה שמעבר לשליטתנו. התוכניות שלנו, הדאגות והמחשבות האובססיביות תורמות אך ורק לעייפות מצטברת ושחיקה.
 
תקדים, תתפלל, תשפיע
 
בתחום אחד ניתנה לנו היכולת לפעול מראש – תפילה. דווקא משום שהמציאות בפועל כל כך לא ממושמעת לתכתיבים שלנו, התפילה היא האמצעי הידידותי ביותר עבורנו. בורא עולם העניק לנו את היכולת להתפלל ולהשפיע על המציאות, מדוע שלא ננסה לנצל זאת?! 
 
זה לא אומר שנתקשר היום לבנק כדי לשבור מיד את תוכנית החיסכון עבור הילדים ולבטל את הוראת הקבע לחברת הביטוח. מה פתאום. בכל תחום בו ניתן להיערך מראש, לתכנן, להתארגן, להקדים רפואה למכה בצורה הגיונית ומתקבלת, התפקיד שלנו להתנהג בפקחות ולעשות מה שצריך. הכוונה לכל מה שסביב. הדאגות, המחשבות, התוכניות הלא רלוונטיות. לפחות תשעים אחוז מהחומרים המחשבתיים שמעסיקים אותנו בנוגע לעתיד אינם רלוונטיים בשום אופן. מכל המסה המיותרת הזו כדאי מאוד להיפטר ובהקדם. את האנרגיות המבוזבזות הללו ממליצים חז"ל להשקיע בתפילה. תפילות שמקדימות את העתיד הן בעלות כוח רוחני גדול יותר.
 
בלילה, כשהיום העבר נעלם מן האופק, והיום של מחר צופן עבורנו סודות מפתיעים ולא מעט חששות, כדאי לנתב את התחושה הזו למקום של העצמה פנימית. תתפלל! פנה לבורא עולם ואמור לו "אני מבין שאין לי שליטה על מה שיקרה. כמה שאעבוד, לעולם לא אדע מהיכן יתפוס אותי פתאום ההפסד. כמה שאשתדל, לעולם לא אוכל למנוע מעצמי ומיקיריי אסונות ומפגעים. לכן אני מבקש ממך, אנא, אתה בעל הבית של העולם כולו, רחם עלי, תציל אותי מכל פגע רע. מכל סכנה". באותו האופן ראוי להתפלל גם על הרווחים. גם התחום הזה לא בשליטתנו, הרווחים שלנו הם מציאות. להרוויח ולהשתכר יפה זה כמו למצוא ברחוב שטר מכובד של כסף. מישהו יכול לתכנן מציאה אקראית? מישהו יכול להבטיח לך איך תממש את המשכורת הקבועה שלך? האם תרוקן את הארנק בנסיבות משמחות או להיפך? תפילה מוקדמת יכולה לעשות זאת.
 
באותו אופן יופיע בחיי השגרה שלנו משיח. עם ישראל סובל, מתייסר, עובר דברים לגמרי לא פשוטים. הלחץ והמתח גורמים לנו לחפש רמזים בשטח. לקבוע זמנים או עיתויים אפשריים לגאולה. חז"ל מאוד הסתייגו מהמגמה הזו. חישוב הקץ נחשב לדבר פסול. עד היום חישובי קץ הובילו רק לאכזבות ומשברים. משיח יבוא בהיסח הדעת, והדבר אומר שאת הגאולה שלנו הפרטית, את הפתרון האמיתי לכל סוגי המצוקות, ואת הפתרון הכללי לבעיית הקיום האנושית בעולם, יפתור רק בורא עולם. לא יעזרו הדאגות וגם לא החשבונות שלנו. אז מדוע לבזבז אנרגיות על פעילות כה מיותרת? תפילות, התחזקות, דיבורים של תקווה ואמונה, והרבה שמחה, יעזרו ללא ספק.