קסם של מילה

הוא היה חייב לחול כעת, חנוכה. בתקופה הזו אין מתאים ממנו.
 
בעיצומו של כל חורף הוא מופיע ומרצד בחלונותינו בנרות וחנוכיות. החום שהוא מפיץ סביבו מצליח למוסס גושים של אבן שהצטברו במערכת העיכול שלנו, ולאפשר לנו לעכל בשלום את שארית החורף שעוד נותרה משתרכת לה בין טבת לניסן. חנוכה הוא חג של אור, חום וחיבור.
 
חג חנוכה נחשב כאחד מן החגים המיוחדים ביותר, בעיקר בשל העובדה שמכל שאר החגים והמועדים רק הוא וחג הפורים יתקיימו גם לעתיד לבוא. אומרים חז"ל: "לעתיד לבוא כל המועדים בטלים חוץ מחנוכה ופורים". זו עובדה מיוחדת בעיקר משום שדווקא שני החגים הללו אינם מן התורה, חכמים תיקנו אותם בעיצומה של הגלות. ובכל זאת, דווקא הם לא יתבטלו לעתיד לבוא. מדוע?
 
יש לכך כמה סיבות. נדבר על אחת מהן. חנוכה הוא חג של הודיה. אלו הם שמונה ימים רצופים בהם אנחנו אומרים שוב ושוב תודה.
 
נו, וכמה פעמים אנחנו מסוגלים לומר תודה?
 
סביר להניח שלא המון. אנשים מתקשים לומר תודה. לפעמים אפילו מסתבכים. ניתן לקבוע שבמחלקת פניות הציבור שם למעלה, תיבת המכתבים תמיד עמוסה. אנשים מבקשים ללא הרף – ישועות, הצלחות, רפואות, שידוכים, ומה לא. במחלקת תגובות הציבור, המצב ריק למדי. כמעט ואין משוב. אנשים יודעים לבקש, להודות – פחות.
 
וזה לא בגלל שאנחנו כפויי טובה או רעים, חלילה. זה קשור יותר לבסיס המציאות שלנו. העולם הזה במציאותו העכשווית מתקיים בעיקר על חסרונות. שימו לב לתחום הפרסום, למשל, המשפטים הקולעים ביותר משתדלים לפגוע במה שחסר לנו. מספרים לנו מה אין לנו וכמה טוב היה אילו היה לנו. מגרים את החושים שלנו לחוש בחסרונות, לסבול מהם, וכמובן לרכוש עוד ועוד מוצרים שיגאלו אותנו משממת החיסרון ויעוררו בנו בקרוב תיאבון חדש לעוד.
 
בעולם הזה העניין ממוקד בחסרונות. ולאו דווקא במובן השלילי. החסרונות הם הסיבה המרכזית לכל דבר טוב שאנחנו עושים. את הקשר עם בורא עולם אנחנו יוצרים בעיקר בעקבות החסרונות. חסר לנו – אז אנחנו פונים אליו. רע לנו – מתפללים אליו. וזה אומר שההיכרות שלנו עם בורא עולם עוברת בדרך כלל באמצעות בקשה. ההודיה, לעומת זאת, שייכת להנהגה של תקופת ה'עתיד לבוא'. משום שאז, בעתיד הטוב והשלם, לא יהיו בעולם שום חסרונות, ואם כך על מה נתפלל?
 
אז זהו, שהתפילות שלנו בעתיד לא יהיו מבוססות על בקשות, אלא רק על הודיה.
 
תחשבו על זה. לעתיד לבוא אורח החיים יהיה מבוסס אך ורק על תודה והודיה. חסל סדר בקשות, כי שלא יהיו חסרונות. לא נצטרך שום דבר, לא נזדקק למאומה. לא יחסר לנו וממילא לא נחפש איך למלאות את החיסרון.
 
זה נשמע מדהים.
 
זה נשמע איום ונורא.
 
מוח אנושי לא מסוגל לקלוט הוויה שכזו. אין לנו דרך לעכל אורח חיים שכזה. ובכל זאת, רבי נחמן מברסלב מגלה שאורח החיים הזה, אפילו בקנה מידה צנוע ומצומצם, עשוי לחסוך מאיתנו המון בעיות מראש. וגם, לשפר באופן דרמטי את התחושות במרחב האישי והציבורי.
 
הסביבה החברתית, כמו גם האישית שלנו, סובלת מתסמיני גלות שונים. ביניהם ניתן למנות את כל מה שחסר, מפריע ומציק לנו. ואם כך, אנחנו נמצאים כרגע בחדר המתנה. מצפים לבואו של משיח, מחכים לגאולה. האם ישיבה בחדר המתנה זו חוויה נחמדת? תלוי כמובן בתנאי ההמתנה. המתנה במקום לא נעים עלולה להוציא כל אדם מדעתו. הגלות היא מקום לא נעים, נכון? אם כך, ההמתנה כאן לא ממש פשוטה. לפעמים התחושה שלנו דומה לישיבה על פלטה חשמלית שמכוונת על אש נמוכה. זאת אומרת, לא שורף מדי אבל גם לא ממש נסבל. רק באמצע כזה, נע. זו חוויה מורטת עצבים. קחו לדוגמא את הטרור. חווינו אותו ממש לא מזמן. יורים עליך, מפגיזים את הבית שלך, ואז ברגע שנשבר לך, הם צועקים שם 'פוס'. בואו נצא להפסקת אש קצרה. ביקשו – קיבלו. הטרוריסטים מרצועת עזה יצאו להפסקת התחמשות קצרה, עם הבטחה מפורשת של תיכף נשוב. במילה אחת, טרור. מלחמה על אש נמוכה.
 
הגלות היא מלחמה על אש נמוכה, וזה מה שהופך אותה לבלתי נסבלת. ובכל זאת, מי שהניח אותנו כאן התכוון וגם הבטיח מפורשות להחזיר אותנו הביתה. "מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים". הבנים יחזרו הביתה, זה מוחלט. אך כדי לשוב, מוכרחים לשרוד את עד אז. גם את זה לקחו בחשבון. כשיעקב אבינו שיגר את המתנות לאחיו אויבו – עשיו, הוא ציווה על השליחים "ורווח תשימו בין עדר לעדר". חז"ל מלמדים שבציווי הזה פעל יעקב אבינו שתמיד, בכל תקופה, תהיה לנו אתנחתה בין צרה לצרה. שלא נאבד את החושים בתוך הגלות. גם בעיצומה של גלות אפשר לקחת נשימה עמוקה, להתחדש, לנשום גאולה, ולחיות עד הגאולה השלמה. זהו סוד הקיום היהודי.
 
ואיך לוקחים נשימה?
 
פשוט, אומרים 'תודה'. נקודה!
 
מה הקשר? ובכן, התודה, כפי שכתבנו, שייכת בכלל לעולם הבא. כאן יש רק חסרונות ובקשות. לעתיד לבוא הכל יהיה רק טוב ורק תודה. אבל את העתיד לבוא ניתן 'להקפיץ' לכאן, מוכרחים לעשות זאת. כי זה בלתי אפשרי לשרוד גלות כה ארוכה. כדי להתקיים היום, מוכרחים להלוות כוחות וחמצן ממה שיהיה אז, כשהכל יתברר למפרע כטוב צרוף. ליהודי יש כוח לדלג על משוכות הווה ולהתחבר לחמצן עתידי. חברים, זה אפשרי!
 
ולמה זה קשה כל כך לומר תודה?
 
הסיבה לכך קשורה במשמעותו של המושג תודה. לתודה יש שתי משמעויות, הודיה והודאה. כלומר, הודיה ואמירת תודה. או הודאה הנובעת מהכנעה והודאה באמת כלשהי. לאמתו של דבר, שתי המשמעויות הללו שוכנות יחדיו בשלום בתוך כל ביטוי של תודה. בתפילת שמונה-עשרה  בברכת 'מודים אנחנו לך', אנחנו נוהגים לכרוע, להתכופף. לומר תודה זה להודות בחולשה. אנחנו מודים על אי יכולתנו להסתדר לבד, וממילא אנו מכירים בחסדיו של בורא עולם שמקיים אותנו על אף היותנו כה שבריריים ובלתי מסוגלים. ובעצם, ההכרה בחולשה היא המפתח להודיה. אתה לא יכול להודות אם אינך מוכן להכיר בטובה שעשו עבורך, להודות על כך, ולהודות למיטיבך.
 
זו, אם כן, הסיבה לקושי בו נתקלים אנשים בדרך לאמירת תודה. הדבר נכון גם בנוגע ליחסים שלנו עם בורא עולם, ולא פחות מכך, במערכת היחסים הבינאישית. המון בעיות נוצרות בשטח הזה של בין אדם לחברו רק בגלל שקשה לאנשים להכיר בטובה שעשו עבורם. זה קשה כל כך, שלפעמים אנחנו עלולים להימנע מבקשת עזרה, רק כדי לא להיקלע אל הצורך לומר תודה!
 
זה מחסום חמור, חייבים להיפטר מהקושי הזה. הדרך הפשוטה ביותר היא, פשוט להתחיל לומר באופן מלאכותי תודה. תודה רבה, מודים אנחנו, אני אסיר תודה. תודה, תודה, תודה.
 
אך החלק החשוב ביותר כאן הוא הגילוי, שתודה ניתן ומומלץ לומר הרבה לפני הישועה. ההודיה במשנת רבי נחמן מברסלב איננה רק משוב או ביטוי מנומס להכרת הטוב, זהו מפתח רב תכליתי. אתה תקוע? תגיד תודה. ההודיה מרוממת אותך בבת אחת אל מעבר לבעיה, ומקשרת אותך אל הרגע שלאחר פתרון הבעיה, ממש כך! הודיה זו קפיצת דרך. אתה מדלג בבת אחת על הפלונטר ושואב חמצן בריא מהפורקן. מתחבר אל העתיד הנפלא, ושואב כוחות להתמודדות טובה יותר עם המציאות העכשווית. לא פלא שאמירת תודה מניבה תוצאות כל כך מדהימות.
 
חנוכה הוא חג של חינוך. והאתגר החינוכי הראשון במעלה הוא ללמד את עצמנו, ולאחר מכן גם את סביבתנו וצאצאינו איך להכיר טובה, להיכנע בשמחה, לומר בכל הזדמנות תודה – לאנשים כאן למטה, ולבורא עולם שמלא כל הארץ כבודו.
 
תודה על הסבלנות שגילתם עד כאן.