אין לנו אחות לרפואה

אנחנו חולפים על פני אנשים רבים,
בעלי תפקידים שקטים שלא מקשטים את
הרחובות בכרזות ענק, אבל לנו אין את
הזכות להכיר להם טובה, להצדיע למאמץ
ולברך אותם בהצלחה… עד שמכריזים על
שביתה.
 
 
אפשר להזדהות עם מאבקן של האחיות, ואפשר גם לא. דבר אחד בטוח, אזרחים רבים מאוד התוודעו בשבועיים האחרונים, אולי לראשונה בחייהם, לתחום עיסוק חיוני ביותר שמבחינתם היה שרוי עד היום תחת מעטה האנונימיות. מקומן של האחיות על מפת ההתעניינות הציבורית נמצא באותה שורה יחד עם תפקידים ותחומים אחרים, שאין סיכוי שנשמע אודותם כל עוד לא נזדקק אליהם, ירחם המרחם. היכרות עם תפקידן של האחיות עלולה להיווצר רק כשמשהו בשגרה משתבש חלילה. או שנאלצנו לשהות במרכז רפואי ולהזדקק לחסדיהן, או כשהן שובתות.
 
שביתת האחיות המתמשכת (נכון לרגע כתיבת השורות) ניצבת במרכזה של דילמה אנושית לא פשוטה. מצד אחד, יודעים כולם לקונן על סבלם של החולים. אי אפשר שלא להזדהות עם הסבל הזה. החולים משתייכים לאוכלוסיה הנזקקת ביותר, מצבם הסיעודי והתלותי מעורר בהחלט חמלה. ומאידך, אי אפשר להתעלם מטיעוני צוות האחיות. השביתה בלתי מוסרית? בבקשה, מלא אתה את תפקידן!
 
חילופי הטיעונים סביב גובה השכר, בין האוצר לנציגי האחיות, חושף את הציבור הרחב לסוגיה מוסרית מורכבת וסבוכה. עד כמה מותר וראוי לנצל את אפקט הלחץ שיוצרת שביתה. כמעט בכל מאבק בין עובדים למעבידים, הנשק היעיל וגם היחיד מבחינת העובדים הוא השבתת העבודה. ומי שיוצרים את האפקט הם כמובן הציבור, הלקוחות, האזרחים, ובמקרה הזה החולים. הציבור משמש בעצם על כורחו קלף מיקוח בידי שתי קבוצות שחקנים. אך גם אי אפשר להתעלם מחלקו בתמונה. כלומר, הוא מצוי שם על כורחו, מבלי יכולת של ממש להשפיע ולקבל החלטות, אך הוא מצוי שם במציאות, ובגינו הסער. אם לא היו חולים לאחיות לא היה תפקיד, ואם לא היה להן תפקיד, הוויכוח מלכתחילה לא היה נברא. זהו מצב פרדוקסאלי, אך הדרך הטובה ביותר בכל מה שקשור לפרדוקסים היא קודם כל להכיר בקיומם, לחסוך בהאשמות. ולהתמקד במציאת פתרונות.
 
הנה נקודה למחשבה במאמר המוסגר.
 
המצב הזה לא יכול שלא להזכיר את הגורל שלנו כעם וכאנשים. אנחנו ממלאים תפקיד מרכזי ביותר בעולם בעצם נוכחותנו. תמצאו רק עוד אומה אחת שהספיקה להיות אורחת כבוד בכל מאבק או סכסוך היסטורי על כל נושא שבעולם. תדפדפו בספרי ההיסטוריה ותמצאו את היהודי מופיע תמיד בעין הסערה. נאשם בכל אישום ונזרק מיד ליד במאבקי כוחות בין שליטים שונים ומשונים. מדוע זה כך?
 
התשובה האמיתית ביותר היא: ככה זה! כלומר, הבעיה איננה בנו, הבעיה היא אנחנו. מה שאנו מייצגים. וה'בעיה' הזו היא שנותנת את המשמעות העמוקה כל כך לחיינו. יהודי מצווה להיות 'אור לגויים' מדוע? כי למען התפקיד הזה הוא הופיע כאן בעולם. כדי למלאות את הסביבה במשמעות, וכשליחו האישי של בורא עולם. יהודי מצווה בתרי"ג מצוות בגלל שהנשמה שלו איננה רק פרויקט אישי, זו נשמה של העולם כולו. כל יהודי נושא על כתפיו אחריות אזורית, אוניברסאלית, והתורה הקדושה מדברת על כך בפירוש. היא מייחסת את כל מה שמתרחש בעולם לתפקודו של עם ישראל. "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".
 
המיקום שלנו הוא במרכזו של מאבק עתיק, בין הטוב לרע. לכן גם אם איננו מוצאים את עצמנו קשורים בהכרח למאורעות כאלו ואחרים, בעצם אנחנו קשורים לכך ועוד איך. לא בגלל שבחרנו בכך, אלא בגלל שאנחנו שם וזהו.
 
בין מאבק למלחמה
 
במאבק האחיות אין טובים ורעים. יש מציאות וישנם אילוצים שונים. את המציאות כשלעצמה אין מנוס מלקבל כדבר קיים, ובמאבק יש לראות הכרח הקיום. בשטח ציבורי-דינמי ופעלתני כמו שלנו תמיד יהיו חייבים להתנהל מאבקים. החכמה היא, לשאת באחריות ולדאוג לכך שמאבק לא יהפוך למלחמה. כי מאבק, כשלעצמו, איננו רע, הוא מעיד בסך הכל על בריאות ועל רצון חיים. אבל אסור שהמאבק יהפוך למלחמת אחים!
 
איך שומרים את המאבק בגבולותיו הראויים?
 
ראשית כל, יש להבין אותו. מאבק מציג תמיד תמונת מציאות ברורה יותר. בימי שגרה אנחנו עלולים להתעטף באטימות מסוכנת. לא להבחין בצרכיו של הזולת, ולא להקשיב לרחשי ליבו. לא להכיר בהתמסרותו, ופעמים רבות כלל לא לראות אותו. קחו לדוגמה חילוקי דעות בין מעביד לצוות העובדים. הצוות מפגין מורת-רוח מרמת ההשתכרות ומתנאי העבודה, ואילו המעביד טוען שהצוות אינו מבין באמת את אילוציו. מתעלם ממצבו הפיננסי של העסק ומסכן בעצם את מקום העבודה של עצמו. חילוקי הדעות הללו – אילו ישכילו הצדדים להאזין אחד לשני – עשויים לפתוח בעולמו של כל צד צוהר לעולמו של הזולת. העובדים יתוודעו לפתע לצידו המורכב של התפקיד הניהולי ולהתמודדותו הפיננסית של בעל הבית. והמעביד יפקח עיניים ויכיר בצורה עמוקה יותר במסירותם של העובדים. הוא עשוי להבין לפתע באיזה צוות מסור ואחראי הוא זכה, ועד כמה תרומתם של העובדים חשובה וחיונית למפעל.
 
שימו לב לאנשים האנונימיים!
 
מבחינה מסוימת, כבר כעת לפני סיכומים כלשהם, זכתה שביתת האחיות להשיג מטרה חשובה. היא גרמה לכולנו להבין יותר את מקומו של הצוות האנונימי הזה שעושה ימים ולילות במחלקות קשות. בימים רגילים נטולי מאבקים, האחים והאחיות, עבור רוב אחוזיו הבריאים של העם, אינם אלא מושג מופשט המועסק על ידי המדינה אי-שם בבתי החולים. בעוד שעבור חולים וסיעודיים אלו מלאכים בחלוקים לבנים וירוקים, המאבק הזה שיתף את כולנו בנתח חיים חשוב וחיוני שהיינו עלולים להמשיך ולהתעלם ממנו.
 
עבורנו, אזרחים מהשורה, אמורה המחאה הזו להדליק את נורות הערנות. מדהים להבין כמה מחלוקות והתמרמרויות ניתן לחסוך אם מעט שימת לב ראויה. אנחנו חולפים הלוך ושוב על פני אנשים רבים כל כך, בעלי תפקידים שקטים שאינם מקשטים את הרחובות בכרזות ענק. אנשים שעושים את מלאכתם אמונה וסוג העבודה שלהם מעצם בריאתו שרוי מאחורי הקלעים. אנחנו חולפים על פניהם ואין לנו את הזכות להכיר להם טובה, להביע את הערכתנו, להצדיע למאמץ ולברך אותם בהצלחה.
 
על פניהם של כמה עובדי תברואה אנחנו חולפים מדי בוקר? גננים מטעם העירייה, מנקי רחובות, צוותי תחזוקה, ומנקי חדרי מדרגות – כל אלו עושים לנו המון טוב, והעובדה שזהו מקור הפרנסה שלהם אינה גורעת מהחובה להכיר להם טובה. האנשים הללו עושים עבודות שלרובינו אין את החשק והאומץ לבצע, אך הסיכוי שאי פעם נחוש בתרומתם החיונית שואף לאפס. אלא אם כן יוכרז על שביתה.
 
הכרת הטוב וההכרה בתרומת הזולת איננה נתינה למען הזולת. בראש ובראשונה זוהי תרומה עצומה לנפש שלנו. היכולת להכיר ולהוקיר מעשים שנעשים למעננו היא מפתח לכל סוג של קשר בינאישי בריא. ולא פחות מכך, זהו המפתח לקשר אישי יציב ואמיתי עם בורא עולם.
 
אפשר לומר שהנס הענק שלנו הוא ששם בשמים אף פעם לא החליטו על שביתה. כי אם היו משביתים רק לכמה רגעים את אחד מערוצי השפע הזורמים לעולמנו, מצבנו היה בכי-רע. במשך יממת חיים אחת אנחנו צורכים שירותים שמימיים במאה אחוז, הרבה מכל מה שמקבל חולה סיעודי מצוות האחיות במשך כל תקופת שהותו בבית החולים. אנחנו מונשמים, ניזונים, רואים, מרגישים, מריחים מוקפים, והרשימה לא נגמרת. כמה חבל אם לא תהיה לנו ההזדמנות להכיר בכך, ליהנות מההבנה הזו ולהכיר טובה למי שמעניק את כל זה.
 
הכרת הטוב מתחילה בשימת לב לפרטים, ושימת הלב מתפתחת ככל שלומדים להכיר טובה.