כשבפנים זה מרגיש נקי

זה היה כבד, מאמלל ומר. ובעיקר, מלא
בכעס. אבל לא עוד. הכרה ברגשות
הללו הייתה המפתח להעלים את המטען
שרבץ בתוכי, המפתח להרגיש בפנים
משהו נקי.
 
 
תגידו, מי גילה שבחודשים האחרונים אני, כפי שמסתבר, חווה את הקשיים הכי מבורכים שחוויתי אי פעם בחיי? מי גילה שבמקום לכתוב מאמרים 'מעוררים', מלאי 'השראה', 'אופטימיים', אני בעצם מתוודה בפניכם?
 
כשאדם נמצא במצב של ניסיון או מבחן בחיים, במיוחד אם הוא גדול, גם אם הוא יודע ומכיר את כל החומר שנכתב על 'לא לדון את חברך' ו'לראות את הטוב בכולם' – עדיין, זה קשה מאוד לאחוז בכל הידיעות שלמדת כשכל מה שקורה לך בחיים קורה בדיוק ההיפך.
 
אמונה – ואני מדברת על אמונה שבלב, לא על אמונת השכל, מעוצבת בצורה כזו שתמצאו בה ספקות ופחדים, בלבולים וכעס. ולפעמים, גם שנאה. אם אדם נמצא בדרגה הרוחנית בה נמצא הרב שלום ארוש, הוא בהחלט יכול לדלג על השלב הבלבולים ולפנות ישירות למקום ממנו הוא יאמר תודה לבורא עולם בשמחה עצומה על הקשיים שהוא חווה. אבל אני לא הרב שלום ארוש…
 
כשאתה עומד במבחן, כשהבסיס שלו הוא ערימות של 'אמיתויות' שהאמנת בהן לאורך כל חייך, כאלה שבנית עליהן את כל האישיות שלך, את כל מערכת האמונה שלך – אתה מרגיש זעזוע חזק. זה מאוד מחליש. יכול להיות שכמות לא חוקית של מרירות ורגשות אפלים יוצאים ממך החוצה, אולם זה דבר טוב. המרירות והשליליות לא היו 'חדשים', אלא נקברו איפשהו בתוכך. ואתה, מה כבר אתה יודע מה נמצא במלאי הפנימי שלך?
 
לא הבנת שבכל פעם שכעסת על הילדים, בעצם כעסת על ההורים שלך. או, הבחילות והכאבים שהרגשת בבטן, היו ערימת עצבים, פחדים והמון לחצים. לא היה לך שמץ של מושג שבתת-המודע כמה כפתורים נלחצו ופשוט קרעו לך את השמחה וההערכה העצמית שלך תוך שבריר שנייה, וגררו אותך לדיכאון השחור משחור שחווית אי פעם בחייך.
 
אבל אלוקים ידע.
 
לכן בורא עולם, ברחמיו המרובים, ארגן לך ניסיון גדול ומסיבי שינקה לך את כל המערכת. החוצה יצאו כל האמיתויות 'החבויות' של הקשר עם הוריי ועוד כמה אנשים. החוצה יצאה כמות לא מבוטלת של ייאוש. החוצה יצאו ערימות של קריאות שיפוטיות, שבהחלט יכולות להיראות כ'קשות', 'לא הוגנות', או 'מרירות' לצופה מהצד שאין לו שמץ של מושג מה באמת קרה שם, אבל בשבילי כל אלה היו חבל הצלה ותמרורים, האור בעולם עגמומי מלא שקרים ושחקנים.
 
אני מודה, זה בהחלט 'לא מרומם' או 'מעורר השראה', אלא אמת מאוד כואבת אך מזוככת. נכון, יכולתי לדלג על כל החומר 'הכבד' ולכתוב מאמרים קלילים על לראות את השם בכל ענן בחיינו, ואז, שנה לאחר מכן לחזור לכתוב משהו מתוך הלב.
 
אבל האם זה היה עוזר למישהו?
 
את הדברים האלה אני כותבת, במידה מסוימת, כדי לשתף אתכם במסע שלי לנסות להגדיל ולשפר את האמונה שלי, להיות יהודייה טובה יותר, להתמודד עם האתגרים והמבחנים שלי בדרכם של הרב שלום ארוש ורבי נחמן מברסלב.
 
יש לי ניסיון גדול, מכיוון שכאשר הגעתי לחסידות ברסלב וללימוד המוצע על ידה, הייתי המומה, אומללה, מדוכאת, חשוכה, עם נשמה חולה. לכן, אם זה יכול לעבוד בשבילי, זה יעבוד בשביל כל אחד. אין לי ספק בזה. וככל שהניסיון היה גדול ושטף את פני השטח הימים הקשים שחוויתי היו מנת חלקי. ולא פעם זה נמשך גם שבועות וחודשים, בהם האמונה והתמיכה מהמורים הרוחניים שלי היו הדברים היחידים שעזרו לי להמשיך הלאה. זכרו, אמונה היא לא 'ידע', היא להאמין. וכמו שהרב אליעזר רפאל ברוידא אומר לעיתים קרובות, האמונה מתחילה במקום בו השכל נגמר.
 
האמונה שלי הייתה צריכה להיכנס לתמונה כשהתמודדתי עם ניסיון שבאמת לא ידעתי מה אלוקים רוצה ממני. מצבים בהם דעות שונות ורבות של כל מיני אנשים לגבי 'מה הכי טוב לעשות' – פשוט לא התאימו למה שהנשמה שלי הייתה צריכה, או מה שנאמר לי על ידי הרב שלי. קרב בשני קולות התחולל בתוכי. היצר הרע אמר לי 'אל תעמיקי בזה', 'אל תזעזעי את הסירה' ועוד משפטים מדכאים כאלה, ואילו היצר הטוב לחש בשקט בדיוק את ההיפך.
 
זה היה כבד. זה היה קשה. מאמלל ומר. מלא כעס. אבל לא עוד. תודה לא-ל, הכרה ברגשות הללו ולא להתכחש אליהם הייתה המפתח להעלים אותם, הרבה יותר מהר מכפי שחשבתי.
 
תודה לא-ל, לא המשכתי להעמיד פנים של מה שאני לא, או להעמיד פנים שאני לא מרגישה את מה שעובר עלי. אני לא המוצר המוגמר, כמוכם – או כמו כל מי שקורא את מה שכתוב באתר הזה – אני רק רוצה להיות אדם עם אמונה. לא שיש לי את כל התשובות. בכלל לא. אני גם לא מושלמת, ואני גם לא אדם שהגיב לדברים שקורים בחייו כמו שכתוב בספרים ו'בדרכים המקובלות'.
 
אני יודעת שזה גורם לנו להרגיש לא בנוח כשקוראים על 'אנשים רעים'. אולי זה מרגיש קצת קרוב לבית. אולי זה מסובב את הסוויץ' בראש שלנו, שתמיד הניח ש'אנחנו הם אלה שבסדר', ולא משנה מה אנחנו עושים או אומרים לאחרים.
 
אבל אולי אנחנו לא? אולי יום אחד, מישהו שפגענו בו מאוד קשה יסתובב אלינו ויאמר לנו שהוא כבר לא רוצה אותנו יותר בחיים שלו, למרות התירוצים וההצדקה העצמית שלנו? איזו מחשבה מפחידה. אחת כזו ניקרה לי בראש בחודשים האחרונים. המחשבה של 'מה אני חושבת שאני ומה אני באמת' – יכולה להיות מאוד לא תקינה, מכיוון שהיא יכולה להשפיע לרעה על כל תחום בחיים – על הזוגיות, על הילדים, על חיי החברה, עלי. וזה קרה בלי שהרגשתי את זה, בלי להבין שזה מה הניע אותי לעשות שעות על גבי שעות של התבודדות (תפילה אישית) ולנסות לקבל קצת בהירות.
 
אני אדם אמיתי. אני לא תסריטאית של 'אמונה מעוררת' שכותבת רק על ניסיונות חיים 'אופטימיים' או 'מרוממים' שחוויתי בחיי. תודה לא-ל, אני עדיין ממשיכה לחוות אותם. אבל זאת לא התמונה השלמה. התמונה השלמה עבורי – ועבור כולנו – היא שהחיים הם מאבק. הם אתגר. הם מבחן. נבחנתי רבות בשנה האחרונה וזה הוציא החוצה הרבה נושאים שהייתי צריכה לפתור, והמון כאב, מרירות וכאב לב. אז.
 
אבל היום, ברוך השם, אני מרגישה הרבה יותר טוב, הרבה יותר שמחה, והרבה יותר אופטימית.
 
כי ככה זה, שני החצאים הולכים ביחד: חושך ואור, ייאוש ותקווה, כעס וקבלה, עצבות איומה בשילוב ידיים עם שמחה ואושר עילאיים. הירידות יכולות להיות קשות, לא קל לקרוא עליהן, אבל הרבה יותר קשה לחיות אותן. אם אתם לא אוהבים לקרוא על עליהן, אם הן גורמות לכם להרגיש לא בנוח – דלגו הלאה. חכו כמה חודשים עד שזמנים טובים יתגלגלו אליכם.
 
ואני מאמינה, בעזרת השם, שזה שוב יהיה: שמח, מעודד, מקובל, ומעורר השראה. וגם אם לא, אני שמחה בחיים שאלוקים נתן לי. אלה התובנות שהוא נותן לי כשאני יושבת וכותבת. כי זה לא משנה מה הוא ירצה לתת לי – טוב או רע, מעורר או לא – מי אני שאתלונן בכלל?