עדיף לשיר ולא לסבול

מה עדיף, לשיר או לסבול? בודאי,
לשיר. כי במקום לבנות את הפירמידות
כעבדים, אנחנו שרים כל הלילה בשולחן
ליל הסדר כל הדרך לגאולה.
 
 
בואו לא נשכח שפסח וחירות היו דברים שזכינו בהם אחרי שהיינו עבדים במצרים. אתם רואים, אפילו הסבל שלנו היה לטובה. טוב, את זה אנחנו מבינים עכשיו. אבל במקומות או ברגעים שאנו לא מבינים, אנחנו חייבים אמונה חזקה ויציבה עליה נוכל להישען.
 
הסבל נועד על מנת לדרבן את האדם שיקום ויחפש את הבורא, למרות שבורא עולם מעדיף שהוא יצא למסע הזה בלי סבל, אלא מרצונו החופשי והטוב. התחלה עצמית כזו מסוגלת להשיג מודעות רוחנית בלי שום כאב או סבל. בכל אופן, כאשר בורא עולם רואה שהאדם עדיין שקוע בשינה רוחנית, הוא שולח לו קריאת התעוררות שלא פעם מתלבשת במשהו מצער או כואב. בורא עולם, אבא אוהב שבשמים, בהחלט לא אוהב לעשות את זה מכיוון שזה מצער אותו עוד לפני שהצער מגיע אלינו. "בכל צרתם לו צר"! אולם מבחינתו, עדיף לו להכאיב מעט ושאותה נשמה לא תסבול הרבה מהנזקים והפגמים האיומים שתגרום לעצמה.
 
סבלו וצערו של האדם לא נובעים בגלל שיש לו חסרונות. כי החסרונות, כמו כל דבר בחיים, נשלחים משמים לאדם לטובתו הנצחית. אפשר לומר שהסבל בא באמת מחוסר מודעות רוחנית של האדם, וכאשר הוא לא מבין שהכל לטובתו. כתוצאה מכך, הוא מרגיש כאב וצער מכיוון שהוא לא מבין שהחסרונות האלה בעצם אמורים להשלים אותו, שהם יתרונות! וכאשר אדם מבין את עניין החסרונות אחרת הוא כואב וסובל.
 
אדם עם מודעות רוחנית מבין שהחסרונות בחייו הם לא עונש, אלא מעוצבים במיוחד ובמדויק לצמיחה הרוחנית שלו, לקרבה שלו לבורא עולם. הנה לנו סיבה נפלאה וגדולה מאוד להודות לבורא עולם מבוקר ועדי לילה על 'החסרונות' שאנו מוצאים בעצמנו, מכיוון שהם סוללים לנו את הדרך להתעלות ולצמוח.
 
רבי נחמן מברסלב אומר: "ובאמת, אין שום רע כלל בעולם, רק טוב מוחלט. הכאב שאדם מרגיש הוא רק בגלל שהדעת (המודעות הרוחנית שלו) נלקחת ממנו…"
 
רבי נחמן מלמד אותנו, שסבל נועד להוביל את המודעות הרוחנית של האדם לנקודה בה הוא כבר לא רואה את המטרה הנצחית, את היעד האמיתי ואת הטוב האמיתי. לכן הוא מרגיש כאב וצער. כשיש לאדם מודעות רוחנית והוא יכול לראות לעבר המטרה – הוא לא יחוש כאב. את הדבר הזה אני רואה בבירור. אנשים פונים אלי בעקבות דיסקים, ספרים ומאמרים שקראו כאן באתר, ואומרים לי שהפנימו את שיעורי האמונה שקיבלו. בדרך זו הם רוכשים מודעות רוחנית לדעת ולהאמין שהכל, אבל הכל, רק לטובה. וכתוצאה מכך, הם זוכים לקבל את הכוח ואת הסיבולת הרוחנית להתמודד עם אתגרי החיים.
 
עם מודעות רוחנית אנחנו שרים במקום לכאוב ולסבול. במקום לבנות את הפירמידות כעבדים, אנחנו שרים כל הלילה בשולחן ליל הסדר כל הדרך לגאולה…
 
אליהו הנביא מסביר את דברי איכה (ב, יט): "קומי רוני בליל", לומר לנו שהרעיון לשיר ולשמוח מתבטא על ידי המילה "רוני", מלשון רינה. כלומר, עלינו להודות לבורא עולם על הכל, כולל על הצער והייסורים שאנו חווים בחיים (אליהו רבא, פרשה י"ח). אדם חייב להבין שהסבל בא לנקות את נשמתו מהכתמים שנוצרו מחטאיו. "לכן", ממשיך אליהו הנביא ואומר, "אדם צריך לקום בחצות הלילה לברך, להלל, לקלס ולשבח את הבורא, יתברך שמו".
 
הוא גם מסביר "שכל מי שמודה לבורא עולם על הייסורים והצער שלו, ושמח בהם, זוכה לחיים בעולם הזה ובעולם הנצח, ובעולם הבא".
 
דוד המלך ע"ה אומר: "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקיך" (תהילים קי"ט, ס"ב). משפטים אלה מתייחסים לדינים והייסורים שאדם חווה, וכולם כמובן רק לטובתו הנצחית.
 
רבי אליהו די ווידאש זצ"ל כותב בספרו – שמהווה אבן דרך בספרות היהודית – "ראשית חכמה" (שער התשובה, פרק ג) את הדברים הבאים: אם נראה שהסבל בא מצד הדינים הקשים, עלינו להבין כי זה לא נכון. הסבל בא אך ורק מצד האהבה והרחמים, כמו שכתוב בספר תהלים (קי"ג): "רחום וחנון ה', ארך אפיים ורב חסד". ושלמה המלך ע"ה אומר (משלי פרק ג) "כי את אשר יאהב ה' – יוכיח, וכאב את בן ירצה" ו"חושׂךשבטו שונא בנו,ואוהבושִׁחרומוסר" (שם, י"ג). ואהבה היא בהחלט מצד האהבה והחסד…"
 
ה"ראשית חכמה" מסביר לנו שהסבל בא ממידות הטוב, האהבה והחסד של בורא עולם כדי לעזור לנו לתקן את נשמותינו ולהרוויח את חלקנו בעולם הבא. כשאנו מכפרים על כל דבר לא טוב שעשינו בעולם הזה, נהיה חופשיים לשמוח וליהנות מהשכר שמחכה לנו בעולם הבא. יתירה מזו, החיים הנעימים שאנו זוכים לחיות עם האמונה ומודעות רוחנית הם כבר שכר אדיר ממנו אפשר ליהנות עוד בעולם הזה.
 
ובינתיים, בוא נשמח ונהנה מהחג הקדוש הבא עלינו לטובה בימים אלה, ויהי רצון שנזכה לחגוג בבית המקדש השלישי במהרה בימינו, אמן.