לילה של מדורות

זה היה עוד אחר-צהריים שגרתי בפארק. ילדים שמחים קפצו ורצו מצד אחד של הפארק לצידו השני, צוחקים את צחוקם הילדותי והשובב, נהנים מכל מתקן וחלקת דשא ירוקה עליה הניחו את עצמם מעט, ומיד אחר כך המשיכו במלוא המרץ לנדנדה, לקרוסלה ולמשחק 'תופסת'.
 
ואז ראיתי אותם.
 
כמעט שכחתי שהיום הזה בשנה הגיע.
 
חבורה של נערים חוצים את גן העדן של הקטנטנים, גוררים עגלת סופר ישנה שראתה ימים יפים יותר, מלאה בקרשים, ענפים וצמחייה יבשה, שמן הסתם שורצת חרקים, כאילו כל הזבל של השכונה נערם באותה עגלה.
 
עוד כמה שעות ל"ג בעומר, היום ה-33 של ימי ספירת העומר שבין פסח לחג השבועות.
 
לילה של מדורות.
 
ראיתי איך הם פוסעים במדרון לשטח הפתוח שתוך שעות ספורות יהפוך לשדה מדורות עם גיצים שעפים לכל עבר, עשן מחניק, והרבה מאוד להבות בצבעים עזים, שירים וריקודים. מופע בידור מרשים.
 
אוי לא. לא עוד לילה עם דלתות וחלונות סגורים ומשאפי אסטמה מוכנים לגרוע מכל, אבקת כביסה, מרכך כביסה ושמפו טוב – כל אלה נחוצים לילדים שחוזרים מהשדה הבוער בתחתית הפארק אחרי לילה של מדורות והרבה שמחה.
 
רגע, מה קורה לי? איך בדיוק נשאבתי לתוך מערבולת המחשבות האפורות הללו?
 
'יהודית! זה ל"ג בעומר! את מבינה על איזה יום את מדברת?! זה יום ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי! זה היום שבו התלמידים של רבי עקיבא פסקו למות מהמגיפה האיומה שפרצה רק בגלל שנאת חינם! ומה את עושה? מסתכלת על קבוצת הנערים השמחים והחמודים האלה שמתכוננים לערב המיוחד הזה, מלאי מרץ ושמחה ומקטרת. זהו? זה מה שאני עושה בשביל ל"ג בעומר?'
 
הסתכלתי על הקבוצה הנערית הזו, מלאי אבק והבגדים המלוכלכים, שבמשך שבועות אוספים ומחביאים את האוצר הדליק הזה בקנאות לא שגרתית… וקינאתי בהם. קינאתי במאמצים שלהם. בעובדה שהם, צעירים ממני בעשרות שנים, מתכוננים ליום מיוחד בלוח השנה היהודי במשך כמה שבועות ואני אפילו שכחתי ממנו, שקועה ברוטינה של חיי היומיום, לא מצליחה להרים את הראש למעלה ולראות מה בורא עולם הכין בשבילי.
 
קינאתי בהם בגלל שהמאמצים הפיזיים שיקפו את המאמצים הרוחניים, כאלה שגם אני צריכה להוציא ממני בימים החשובים והיקרים האלה, בימי ספירת העומר, שבעה שבועות של חשבון נפש, של להסתכל עמוק לתוכי, להישיר את המבט על עצמי. ימים שמובילים אותנו ליום המיוחד בהא הידיעה – ליום קבלת התורה בחג השבועות.
 
קינאתי בגלל שבאותו רגע ראיתי את העבודה הקשה שלהם מלווה בשמחה מתוקה ומיוחדת, ייחלתי לעצמי שהלוואי ואצליח להוציא מתוכי שמחה כזו בכל תפילה או מזמור תהלים, בכל פעם שאני מחפשת את קרבת השם, בכל רגע מלא ניצוצות וזוהר של תודה לבורא עולם על כל הטוב שהוא נתן, נותן וייתן, על כל החסדים שהוא עושה איתי.
 
האם זה משנה לאלוקים שאני סוחבת את האוצר שלי ברשלנות מאחורי בכלי העייף שהפכתי לאחרונה?…
 
חבורת הנערים הללו באה להזכיר לי את הדברים שרבי נחמן מברסלב אומר לנו כל הזמן, ובמיוחד בתקופות רוחניות גבוהות כמו ספירת העומר, בהן אנחנו צריכים לזכור שכל אחד מאיתנו הוא בן מלך שעשוי מאבנים טובות. אנחנו אנשים מ-ל-א-י-ם בנקודות טובות.
 
אלה ימים שאנחנו צריכים כל הזמן, אבל כל הזמן, לדון את עצמנו לכף זכות. כי כמה קל להסתכל על הרע שבנו, על מה שלא טוב, על הטעויות, על החששות והדאגות? וכמה מאיתנו באמת מסתכלים על הנקודות הטובות שיש בנו? ויש בנו המון!
 
אני רוצה להיות כמו הנערים האלה שאספו בקנאות את האוצר שלהם, אוצר שיאיר את השמים.
 
אני מקווה שכל ניצוץ של מעשה או פעולה רוחנית שעשיתי ואספתי במהלך השנים יהיה שם בשבילי, ביום בו נזכה שוב לקבל את התורה – בחג השבועות, גם אם לפעמים זה מרגיש שלא אצליח להגיע בזמן ולעמוד שוב למרגלות הר סיני.
 
יוסף הצדיק פירש לפרעה את חלום הפרות – שבע שנים של עושר אך מיד לאחר מכן שבע שנים של רעב ובצורת. רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו שיש כאן רמז עצום עבורנו – גם אנחנו צריכים לפעול כך במסע הרוחני שלנו. אנחנו חייבים לאסוף במחסנים כל מה שאפשר – מצוות, תפילות, פרק תהילים, מעשה טוב, מחשבה חיובית, חיוך שעושה למישהו את היום, ואפילו רצון טוב להמשיך, כך שבזמני 'רעב' או 'בצורת' רוחניים, בימים של לחץ וחוסר יכולת לעשות משהו טוב עם עצמנו, המחסנים יהיו מלאים בנקודות טובות בשבילנו.
 
ואולי מה שהייתי באמת צריכה, באותו יום בפארק, היה שפריץ של מים מרעננים לנשמה וקצת שמפו בלב.
 
ל"ג בעומר שמח ושזכותו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי תגן עלינו, אמן.