אמא תמיד צודקת

יותם לא רצה לבוא איתנו, אבל לא הייתה לו ברירה. כשההורים שלך אומרים לך שאתה חייב לבוא, לפעמים אתה פשוט חייב. אפילו שאתה כבר בן 24. כלומר, ברירה הייתה לו – בואו לא נכחד, הילד כבר לא ילד והוא לגמרי ברשות עצמו – אבל הוא לא רצה לצער את אמא שלו. אז הוא בא בכל זאת, למרות שזאת מסיבה של ההורים.
 
"אבל אנחנו יוצאים משם ב-11 בלילה, אתם שומעים? או שאני מתקשר ליורם והוא בא לקחת אותי. 25 שנות נישואין או לא, היום יום העצמאות, אמא, וגם אני צריך לצאת החוצה ולראות חברים".
 
אלה הנהנה ונישקה את מצחו. "בסדר חמוד".
 
וככה יצאנו שלושתנו למסיבה. היא, אני והילד. הילד אמנם כבר היה גבוה ממני בראש ולמעשה למד לתואר שני באוניברסיטה, אבל אתם יודעים איך זה: הילדים שלנו תמיד נשארים ילדים בשבילנו, אפילו כשהם כבר לא.
 
לזכותו ייאמר שהוא לא שאל אותנו עוד כמה זמן אנחנו מגיעים, אבל חוץ מזה, הוא השמיע לא פעם צקצוקים בשפתיו או שחרר נשיפות ארוכות ורגוזות. באמת, לצאת עם ההורים בערב יום העצמאות זה חתיכת קורבן, אבל כל כך רצינו להשוויץ בילד הגבוה והיפה שלנו, ואלה סוף סוף הצליחה גם לשכנע אותו!
 
הגענו לחברים במושב, והיו שם כל החברים שלי מהגרעין. עברו כבר כמעט 30 שנה. את הבלוריות המתנפנפות החליפו קרחות נוצצות, ואת הגו הזקוף החליפה לא פעם כרס שהתפתחה יפה, אבל החברים הם אותם החברים, ומהר מאוד מצאנו את עצמנו צוחקים ומשיחים כאילו השנה לא 2008, אלא 1978.
 
וכמובן, לא רק הילדים שלנו סירבו בנימוס ובנחרצות להצעה שלנו לבוא למסיבת יום העצמאות (ויום הנישואין!) שלנו. כולם למעט יותם בכורנו, מיהרו: זו לחברות וזה לחברה. וכך גם ילדיהם של חברינו. חוץ מהקטנים שבהם, איש כמעט לא הטריח את עצמו למסיבה של הגרעין.
 
כולם חוץ מענת. ענת של זיוה וגרשון. גרשון יצא פעם עם אלה, ואני אפילו יצאתי עם זיוה כמה פעמים, אבל בסוף הם התחתנו ואלה ואני גם כן. ולמרבה המזל, הם הביאו איתם את הגדולה שלהם, ענת, בחורה צעירה ומקסימה.
 
זה לקח כמה דקות, אבל כשיותם הניח את עיניו על ענת הוא הפסיק להתלונן ולקטר. הוא אפילו הביט במראה והיטיב מעט את שערו לפני שניגש אליה. כשיצאנו מהמסיבה השעה הייתה שתיים בלילה, והילדים (טוב, לא בדיוק ילדים) הסתודדו ביניהם. יותם שכח לגמרי שהוא התכוון לצאת עם חברים. הוא לקח ממנה את מספר הטלפון שלה, והתקשר כבר למחרת בבוקר.
 
עברו חמש שנים מאותו הערב, וכמעט לא ראיתי אותו בלעדיה מאז. ורק לפני שנתיים, כשהחילו הדיבורים על החתונה, לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו: "ככה זה עם אמא שלך, יותם. היא תמיד צודקת. לפעמים אפילו היא בעצמה לא יודעת כמה היא צודקת. טוב שהקשבת לה באותו ערב".