כמה שווה כוס קולה?

יש דרך הרבה יותר פשוטה ונגישה,
משהו ביתי וידידותי, שעברה סלילה
והכשרה מיוחדת כדי לעשות בה
שימוש מעולה ובלי סכנות, אז למה
לסבול?ואגב, כמה שווה כוס קולה?
 
 
כמה שווה כוס קולה צוננת?
 
התשובה לשאלה הזו נעוצה לא בכוס, גם לא במשקה השחור והתוסס, היא תלויה בעיקר במי שאמור ללגום את המשקה.
 
קחו לדוגמה רץ צעיר ונמרץ. הוא חוצה את הקילומטר העשירי במסלול הריצה הלוהט, השמש מייבשת אותו מלמעלה, והזיעה מוצצת ממנו החוצה את טיפות הלחות האחרונות. הבחור שלנו צמא, מיובש. הגרון שלו כמו חרס. השפתיים מבוקעות מיובש. הלשון דבוקה לחיך. ועל הרקע הזה צץ לו לפתע בקבוק של קולה.
 
ולא סתם בקבוק, ישר מהמקרר. ויש לו למעלה, באזור הצוואר, גבישי קרח ערפיליים כאלה.
 
איך זה?
אין על זה!
 
עכשיו, תשמעו משהו מרגיז. רגע לפני שהבחור שלנו המיובש והמזיע רואה את הבקבוק הצונן עם הקרח והכל, אז ממש כמה מטרים לפני כן ניגש אליו מישהו, ועם כוונה טובה, רק כוונות טובות היו לו, מחלץ מאיזה מקום מימיה צבאית לוהטת בחום השמש, שולף את הפקק ונותן לרץ המיובש ללגום מים.
 
והמים, איזה מים אלה? חמים, כמו תה. מין מים שכאלו בטמפרטורה מרגיזה שלא היית מסכים ללגום מהם אם לא היית מיובש. אבל הרץ שלנו מיובש ולכן הוא שותה בבת אחת שלושת רבעי מימיה, אומר תודה יפה, מתקדם עשרה מטרים, ואז…פוגש בבקבוק הקולה. 'אוףףףףףף… למה שתיתי את המים ההם? למה התבזבזתי על מי תה חמים ולא טעימים''…'
 
נכון?
 
וכעת תגידו, משהו קרה לקולה. התקלקלה? איבדה את הגזים? שינתה טמפרטורה? לא! הקולה אותו הדבר. אבל הגרון, זה שאמור לקלוט אותה, הוא זה שמשהו השתנה בו. הוא כבר לא כזה צמא. אין לו חיסרון עמוק כל כך, לכן אין לו גם את היכולת העמוקה לקבל ולקלוט.
 
צימאון זה כיף? בודאי שלא!
 
צימאון זה סוג מסוים של סבל, ייסורים. אבל במקרה המדובר, כמו בעוד אינספור מקרים, הסבל והצער הם הגורם הדומיננטי ביותר לאושר, שמחה ושובע. מה לעשות.
 
לסבל נולד?
 
העולם בו אנחנו חיים, נושמים ומקימים בתים וכבישים, הוא עולם של סבל. לחיות, במידה מסוימת, זה כמו לסחוב ילקוט ענק על הגב. לסחוב ולסחוב ללא הרף. נחל החיים לעיתים זורם, ופעמים רבות רק רוכב על הגב. "אדם לעמל יולד" ולכן אומרים חכמינו "על כורחך אתה חי" – על כורחך באת לכאן, נולדת, נגמלת, היית לאיש. וכעת, אתה חייב לסחוב את התוצאות המבורכות הללו. ולסחוב זה לא רע. גם לסבול זה לא נורא. השאלה מה אנחנו עושים עם הסבל הזה. אם נדע איך לנהוג בו, זה יהיה משא, אולי לפעמים משא כבד. אבל אף אחד לא היה מתנגד לסחוב על הגב שק ענק של יהלומים, נכון? יופי! אז אם נדע איך מתייחסים למשא החיים, זה יוכל להיות הרבה יותר משק יהלומים. אם נלמד עוד, נדע גם איך לחסוך סבל וייסורים.
 
אז קודם כל נבין משהו חשוב שקשור לסבל וייסורים.
 
אמרנו שהעולם הזה מלא בייסורים, וכל אחד יוכל לאמת זאת בבית. תנסו לבודד את רגעי קורת הרוח שלכם, את הזמן בו אתם לוגמים בהנאה כוס קפה, מתרווחים על הספה, קוראים ספר טוב, נהנים ממשב רוח נעים על המרפסת ועוד. ותחשבו גם כמה תלאות, גרירת רגליים, עייפות, לחץ ועוד, ליוו אתכם בין לבין. לא קשה לסכם את המשוואה.
 
וכעת, הסבל והייסורים הקטנים הללו זה לא משהו באמת נורא ואיום, אבל זה קיים, וזה האופי של מה שנקרא 'העולם הזה'. שום דבר לא בא בחינם ואין מבצעים, על הכל משלמים. אבל זה גם משתלם. למה? הנה דוגמה. האם הייתם מסוגלים ליהנות מהשתטחות על הכורסה בלי 'לסבול' קודם לכן, כלומר לטפס ארבע קומות ומאתיים חמישים מדרגות עד לפתח הדלת של ביתכם? התענוג שבפורקן הוא דבר שאי אפשר להשיג בלי לחוות קודם לכן את הקושי. או בקיצור, החיסרון. הסבל הוא כלי, והעונג הוא אור. ובעולם הזה הכלים הם הדבר היותר דומיננטי. האור האמיתי עבורו אנחנו מכינים את הכלים יופיע בעיקר 'שם' – בעולם שכולו טוב.
 
אבל, שימו לב! לא מוכרחים להמתין עד אז. אפשר כבר היום לחוות יותר מהאור ולחסוך בסבל מיותר.
 
חומר סודי ליצירת מציאות
 
הייסורים הם כלים, כבר אמרנו. אבל, יש לנו סוד, ורבי נתן מברסלב כותב עליו באריכות. 'כלים' ניתן לייצר גם מחומר נוסף, ועוד איכותי יותר. זהו חומר מאוד יקר, נדיר ובורא עולם השתמש בו ביצירת עולמו. החומר הזה שימש מקובלים נסתרים ובעלי סוד ליצירת 'גולם' – אדם שנוצר על ידי שמות קודש ופעולות רוחניות. החומר הזה גם חולל ועוד מחולל את המציאות בכל רגע. החומר הזה הוא… אותיות.
 
הספר שכתיבתו מיוחסת לאברהם אבינו, ספר יצירה, מתאר באריכות ובדרך מוצפנת ומרומזת את האופן בו ניתן לעשות שימוש באותיות, ואת האופן בו האותיות משמשות כאבני בניין המרכיבות את המציאות כולה, הרוחנית והגשמית.
 
זה נפלא ליצור מציאות בעזרת אותיות, נכון? מצוין!
 
אז בואו נעשה את זה במסגרת ביתית, לא נלך בגדולות. הטכניקות ששימשו את המקובלים לא ממש מתאימות לכולנו. אבל עבורנו יש דרך הרבה יותר פשוטה ונגישה ולא פחות מוצלחת, דרך עתיקה מאוד, אבל בעת האחרונה היא עברה 'סלילה' והכשרה מיוחדת כדי לאפשר להמונים לעשות בה שימוש מעולה ונטול סכנות: דרך התפילה.
 
מישהו התאכזב? למה? כי מכירים את זה כבר, אה? כי ניסינו, מה?
 
אז זהו, שאף אחד שעוד לא ראה ניסים ונפלאות לא באמת ניסה את הדרך. אנחנו אולי מתפללים, כלומר ממלמלים בקשות או אומרים כמה פרקי תהילים, אפילו מתאמצים עוד יותר ומתבודדים על רצון או תשוקה או תקווה כזו או אחרת. אבל אם התפילה זה פרויקט בנייה ואם האותיות הן אבני בניין, אז לפני שהולכים להיכנס לפרויקט מומלץ להקדיש שעתיים לסיור מקדים בשטח, וברצינות. חפשו אתר בנייה באזור מגוריכם. לכו לשם, עמדו במרחק בטוח מהפיגומים והמנופים ותחפשו את מנהל הפרויקט, הקבלן.
 
לא תאלצו לעשות שימוש בכושר בלשות, תזהו אותו מהר מאוד. ואם תבואו לשם במשך כמה ימים, כל בוקר לחמש דקות, תראו איך הוא מופיע שם מדי יום. ותראו גם איך הוא מסתובב בשטח. שימו לב לאופן בו הוא מעורב בבנייה, לזמן שהוא מקדיש עבור הפרויקט. ותשאלו אותו, אם תצליחו, כמה זמן מהחיים שלו הוא שם על הבניין הזה.
 
בנה עולמך במו ידיך
 
ידיד שלי בנה בית. לא קנה – בנה.
 
מה זאת אומרת בנה?
 
זה אומר שהוא לקח קבלן פרטי וצוות פועלים. אבל מעבר לכך, והרבה מעבר לכך, הוא היה שם. כל יום, אחרי העבודה. והבחור הזה איש עובד, ושעות העבודה שלו ארוכות. אבל כל יום, כל יום, אחרי או לפני העבודה, הוא היה באתר. מה זה היה? הוא קנה נעליים מיוחדות כדי להרוס אותן בהליכה על אבנים וחלקי מתכת ובטיפוס על יציקות בטון. הוא הכניס את כל הראש לבית הזה. למה? אני משער שזה קשור לעובדה שהוא אהב את הפרויקט. הוא היה יכול לרכוש בית, אבל הוא רצה את הבית שלו לבנות.
 
וזה מה שאנחנו אמורים לעשות עם התפילה.
 
אם אתה רוצה לבנות באמצעות התפילה כלים, לחסוך סבל וייסורים ולחולל בעזרת השם מציאות טובה יותר בחייך האישיים וסביבך – שנס מותניים והכנס את עצמך, מנעליך ועד קודקודך, לפרויקט. עשה זאת עם כל החשק, עם ההתלהבות. ובעיקר, תהיה שם, מדי יום. גלה מעורבות. הפגן נוכחות. וגם אם נדמה לך שנושעת, המשך! בניין לא גומרים עם קומה אחת, בודאי שלא עם יציקות בטון ראשוניות. פרויקט של חיים לוקח זמן.
 
עם הזמן תגלה שהפרויקט עצמו, לפני התוצאות והישועות, פשוט ממכר. תענוג של עבודה.