אהבה, זה מה שצריך
לאהבה יש תפקיד ראשי בעלילה של חיינו. תנו לה את הבמה והפנו אליה את כל הזרקורים ותראו מה קורה לכם בחיים. מאז שגיליתי את זה אני חושבת רק אהבה.
הערת העורכת: הכותבת היקרה שלנו רבקה בת חנוך ע"ה – יעל קרני בשם העט שלה – מזכת הרבים ואישה מדהימה ומקסימה, נפטרה בשבוע האחרון מהמחלה האיומה. אנא מכם, הקדישו כמה דקות וקראו מאמר זה לעילוי נשמתה. תודה.
ישנן שתי דרכים מקובלות בהן אנו משתמשים כדי להביע את הקשר שלנו עם בורא עולם: יראת שמים, ואהבת השם. יראת שמים באה מצד הדין, ואילו אהבת השם באה מצד החסד.
מצד אחד, אנחנו צריכים את שתי המידות הללו. ואנחנו גם צריכים להבין עד כמה אנו קטנים מול בורא עולם, וגם, להכיר בכישלונות שלנו ולתקן אותם.
מצד שני, אנחנו צריכים להרגיש אהבה לבורא ואת אהבתו אלינו, את הרחמים והחסדים שהוא משפיע עלינו, כדי לעורר אותנו להתעלות ברוחניות שלנו. אולי זו הסיבה שבגללה אנו אומרים 'יראת שמים' ולא 'יראת השם', מכיוון שהדין צריך להיות תפקיד משני בעלילה. אהבת השם מציינת קשר קרוב יותר אליו, למקור האמת ולמציאות.
לא סתם אומרים שאהבה באמת מכפרת על הכל…
עד לא מזמן, עד לרגע בו גיליתי את הלימוד של רבי נחמן מברסלב, הבנתי שהייתי כמעט כל הזמן במצב של דין, במיוחד כשזה הגיע להחלטה לחיות חיים של תורה ומצוות. את התורה למדתי בתשוקה גדולה כבר מההתחלה, אבל גם קיבלתי מודעות, בנקודה מסוימת בדרך, שאני חיה בצמצום מסוים. כל הזמן דאגתי וחששתי שמא אטעה ואכשל. זה לא היה אובססיבי, אבל מספיק כדי לגרום לי להתבונן על הדברים לעומק (וגם לדאוג…)
למרות שלמדתי שמצוות התשובה מנקה את האדם מחטאיו, לא הפסקתי לחשוב על כך שאני צריכה לאהוב את הבורא, או שהבורא באמת אוהב אותי. את האהבה שלנו אליו, כך למדתי, אנו מבטאים על ידי קיום המצוות שנתן לנו. זה נשמע לי כמו משהו הגיוני, אבל גם מאוד 'יבש' מבחינה רגשית.
הרגשה מוזרה החלה להתפשט בתוכי והתחלתי להרגיש חוסר איזון בעבודת השם שלי. למה? כי לפחד מהשם זה משהו לא בריא. אני זוכרת שבאחד הביקורים שלי בישראל עם חברה שרק התקרבה לתורה ולמצוות, היא לא פעם הכריזה על כך שהקב"ה אוהב אותי, אבל משום מה היא לא נשמעה כל כך בטוחה בדבריה, וזה עשה את שלו. הרגשתי שלא מדובר במשהו אמיתי אולי בגלל שלא הייתי רגילה לסגנון הזה. בכל אופן, הרגשתי יותר נוח עם גורם הפחד.
שמתי לב שגם האנשים בקהילה שלנו בלונדון לא מדברים על האהבה של הבורא אלינו. נראה היה שזה שטח שלא נכנסים אליו. אולי זה בגלל שאנחנו אנגלים, חשבתי לעצמי, אתם יודעים, שמרנים כאלה, ולדבר על האהבה של הבורא אלינו זה קצת מביך, לא? או שמא הייתה כאן אמת עמוקה יותר שצריך לחפש. ואולי, אבל רק אולי, לא יכולנו להאמין שאחרי כל הסבל שהעם היקר שלנו עבר בכל שנותיו עלי אדמות שבורא עולם באמת אוהב אותנו. ואולי אנחנו מרגישים לא ראויים לאהבה העצומה הזו? ואולי אנחנו צריכים להישאר תקועים רק עם הקטע של הפחד?
הימים עברו ובורא עולם הפגיש אותי עם דבריו המתוקים מדבש של רבי נחמן מברסלב, הרגע בו יכולתי להצביע על נקודת מפנה החשובה בחיי, להבנה שעזרה להתמודד עם הבלבול והמבוכה הזו: אם יש שתי דרכים לעבוד את השם, למה שלא אשתמש בשתיהן במקום רק באחת? אחרי הכל, לא היה כל היגיון לא לעשות את זה.
למרות גוש החששות שרבץ לי בלב הגעתי להחלטה ברורה ונחושה: אני חושבת רק אהבה. החלטתי לשים בצד את היראה והפחד באיזו מגירה צדדים תקופה מסוימת, והפלא פלא דבר מאוד מעניין קרה. לא רק שהפסקתי לדאוג ולחשוש שאני כישלון בעיני הבורא, אלא שהתחלתי לקבל על עצמי דברים רוחניים, כאלה שלא עשיתי עד לאותה נקודה. ככה זה כשאתה עולה על רכבת האהבה שדוחפת אותך כל הזמן קדימה.
והרכבת הזו לא המשיכה לשעוט על הפסים עוד יותר מהר אחרי שבורא עולם הפגיש אותי עם הרב שלום ארוש, אז כבר שום דבר לא עצר אותי. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי איזון בעבודה הרוחנית שלי. קראתי את כל הספרים שלו, שמעתי את הדיסקים שלו, קראתי את המאמרים של הרב אליעזר רפאל ברוידא ושל ד"ר זאב בלן, ומאז העובדה שבורא עולם אוהב אותי כבר לא נראית או מרגישה כמו משהו זר או שקרי, חלילה. זה אמיתי, זה בא מהצדיקים שמדברים על זה בקולי קולות ולא מתביישים לומר לנו 'חבר'ה, הקב"ה אוהב אותנו!'. התחלתי לדבר עם הבורא בתפילה האישית שלי, למרות שלא פעם נאבקתי בתוכי עם נקודה זו (מה לעשות, זאת העבודה של היצר הרע) מודה לבורא על כל מה שנתן ונותן לי בחיים, כולל המצבים שעל פני השטח נראו כבעייתיים ואחרי התפילה הפכו לבסיס רגשי יציב וחזק ממנו אני רק צומחת.
הרמח"ל – רבי משה חיים לוצאטו זצ"ל, מסביר לא פעם בספריו את תפקיד הסבל בתוכנית של בורא עולם בבריאה, ובעיקר את זה של העם היהודי. והכל טוב! הוא אומר. ככל שעובר הזמן ואנחנו מתקרבים לתקופת הגאולה השלמה, למשיח, הרמח"ל אומר שהרע יתחזק ויתגבר בצורה שלא ראינו אולם כדי לגלות את אחדות הבורא, מציאות חדשה ומושלמת, ואז הסבל יסתיים אחת ולתמיד. הוא מציע לנו דרך להתמודד עם מה שקורה לנו: התגובה שלנו לסבל צריכה להיות שתיקה. שתיקה שבאה מתוך קבלה והכנעה לרצון הבורא. להיות החלטיים ונחושים מול הסבל, ולא ליפול ולהיכנע לספקות המכרסמים בתוכנו על טובו ואהבתו של הבורא אלינו.
היום, בתפילה האישית שלי, שמעתי את עצמי אומרת משהו שיצא מתוכי הכי אמיתי וטבעי שיכול להיות, לא מאולץ ולא בכאילו: אבא, אני אוהבת אותך. הגיע הזמן שתחזיר אותנו הביתה!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור