עשית את זה בשבילי

"אבא, עשית זה בשביל, נכון? רקמת
את החלק היפה הזה בתמונה כדי
שלא תהיה לי שום תלונה. אתה גאון!"
כזה משפט אי אפשר לומר והעיניים
יישארו יבשות.
 
 
כנראה שהרגשתי שמשהו הולך להסתבך, כי העדפתי לנסוע בלי מזגן ברכב ודחיתי עד אין קץ את הביקור במוסך, עד שיום אחד נפל עלינו בבת אחת הקיץ התל אביבי, כולל הלחות והעצבים שנלווים אליו. אחרי שצעקתי והתעצבנתי שוב ושוב על הילדים באוטו, על הנהגים שבכביש ועל כל העולם וזוגתו, הבנתי שתם זמן הדחיות וסרתי בבהילות למוסך.
 
כמובן שזה לא נגמר רק בתיקון פשוט של מילוי גז. נתקעתי שם שעתיים כי היה צריך להחליף איזה צינור שנשבר. ניסיתי להיות אופטימית, פטפטתי בטלפון וחיכיתי שהעבודה תסתיים משם אמשיך לאסוף את ילדיי ממוסדות החינוך.
 
ברוך השם, עמדתי יפה בזמנים. נפרדתי מכמה מאות שקלים, וחצי שעה לפני הדד-ליין של האיסוף כבר הייתי על ההגה. לפתע שמעתי משהו נופל מהרכב. עצרתי ואספתי את החלק המשונה והעגול שהשתחרר וחזרתי למוסך, בתקווה שלא אתעכב שם זמן רב.
 
כשהטכנאי ראה את החלק חשכו פניו. "אוי ואבוי, אוי ואבוי" הוא חזר ואמר, "נפל לך הפולי מנוע, אוי ואבוי". אני סירבתי להיבהל והפצרתי בו להחזיר את החלק כדי שאוכל להתגלגל משם במהרה. "אני ממש מצטער אבל אני לא יכול" הוא הביט בי במבט עצוב. "אני טכנאי מזגנים ואני לא יודע לתקן מנועים".
 
החלטתי להמשיך להיות אופטימית ולא להישבר. אני לומדת כל כך הרבה זמן ומתפללת לדבוק ברצון השם ולדעת שהכל לטובה, אז זה יהיה פשע מצידי להתחיל להתלונן ולשחרר קיטור. ניסיתי להדחיק רגשות שליליים, כמו לחץ ודאגה, ולעשות את מה שאני טובה בו, להיות יעילה.
 
הטלפון היה על סוף הסוללה, בגלל כל הפטפוטים הקודמים שלי, אך דחקתי בו בלי חשבון. צלצלתי למוסכניק וביקשתי ממנו להזמין את החלק שנפל, התקשרתי לגרר ומיד אחר כך למנהלת הגן ולבקש שהילדים יישארו בצהרון. הטלפון הבא היה לאמא שתעבור בבית הספר לאסוף את הגדולה. זהו. עכשיו רק נותר לחכות לגרר.
 
השמש קפחה ואני לא אכלתי שום דבר מאז הבוקר, אבל אני סירבתי בכל תוקף ליפול למרה שחורה ושמרתי על שוויון נפש עם קורטוב של עליצות.
 
אחרי שעה וקצת הגיע הגרר, העמיס את הרכב ויחד נסענו למוסך. השארתי למוסכניק את העבודה ויצאתי למכולת הקרובה להזין את עצמי. בדרך התקשרתי לבעלי לעבודה. הוא היה טרוד אבל רציתי לעדכן אותו בנעשה, לבקש ממנו שיקפוץ למחרת לשלם למוסכניק את שכרו כי לא נשאר לי גרוש בארנק.
 
כנראה שהיום הארוך והרעב השפיעו עלי, כי כשביקשתי ממנו הדברים נשמעו כמו פקודה או חובה שהוא צריך לבצע, מעין עובדה שהצבתי לו – 'אתה מוכרח להגיע מחר למוסך' פלוס ביקורת על הפעמים הקודמות בהן לקח לו הרבה זמן לבצע את השליחות הזאת. הוא מצידו הגיב בהתאם ואמר לי שאני לא יכולה לקבוע לו את לוח הזמנים, ושאם אני רוצה שהוא יבצע את המשימה עלי להתריע בפני המוסכניק שזה יכול לקחת זמן.
 
"טוב, בסדר ולהתראות" מלמלתי לעצמי ומיהרתי לנתק את השיחה. האמת? התעצבנתי מאוד. כל העבודה שעשיתי על עצמי כל היום – להישאר בשמחה – עמדה להתפוצץ ברגע אחד. הייתי צריכה לפרוק את התסכול הזה ומהר. למי אתקשר? מי יבין אותי הכי טוב בלי שאפול ללשון הרע על בעלי?
 
ידעתי שאין אף אחד כזה על פני האדמה. על פני האדמה לא, אבל בשמים כן – לפנות רק לקדוש-ברוך-הוא.
 
"אבא" פניתי אליו בקול, "ראית כל מה שעברתי היום. מהבוקר אני במוסכים, בשמש, בחוץ. לא התלוננתי ולא התעצבתי גם כשהכל הסתבך. עשיתי את חלקי בעבודה. טרחתי, התקשרתי, ביקשתי טובות כדי לסדר את הילדים בצהרון. ועכשיו? דבר אחד אני צריכה מבעלי והוא עוד מציב לי תנאים?!? למה הוא לא אומר לי 'כן' ועוזר לי וזהו? זה ממש חוסר רגישות מצידו. לא ביקשתי ממנו כלום כל היום, ועכשיו כשאני צריכה את עזרתו במשהו קטן אז הוא עוד מציב תנאים? אני לא רוצה להרוס את כל מה שעשיתי היום ברגע אחד, אני רוצה להישאר שמחה. אני לא רוצה לכעוס על בעלי, לא עכשיו ולא בהמשך היום. אתה אבא, שמוכן למחוק את שמך בשביל שלום בית, אני מתחננת בפניך שתסדר את העניין במהרה. כי אני כבר לא יודעת איך, וגם לא יכולה!". ואת דבריי סיימתי עם דמעה בקצה העין.
 
אחרי שפרקתי את המטען, חזרתי למוסך עם לב קל יותר. המוסכניק חיכה לי ובאמתחתו הפתעה. "את יכולה לנסוע. לא החלפתי את החלק".
 
"מה זאת אומרת?" חקרתי בחשדנות.
 
"מה שנפל לך מהרכב זה חלק נלווה לחלק המקורי. הפולי מנוע שלך בריא ושלם. את החלק שנפל את לא צריכה. היצרן מוסיף אותו אבל זה חלק מיותר". הוא ניסה להסביר בשפה פשוטה ומובנת.
 
הייתי בהלם. פלטתי בהקלה "יש" קטן על שהנזק לכיס לא גדול ונכנסתי מיד לרכב.
 
"כמה אני חייבת לך?" שאלתי ליתר ביטחון
 
"שום דבר, סעי לשלום", הוא חייך.
 
ואני לא חיכיתי עוד רגע ודהרתי במהירות הביתה.
 
רק באמצע הדרך נפל לי האסימון. "אבא" פניתי אליו בהכנעה, "עשית זה בשביל השלום בית שלי, נכון? אתה רקמת את התמונה הזו כדי שאצא מהמוסך ולא אצטרך לשלם דבר, כך לא תהיה לי אף קובלנה ותלונה על בעלי. מחקת לו את המטלה מהלו"ז ומנעת ממני להתחשבן איתו על כך. אבא, זה מדהים. אתה ממש גאון. אתה טוב אלי כל כך. ת-ו-ד-ה אבא'לה!", אמרתי בהודיה רבה ועם דמעות בעיניים.
 
כמה נפלאות הן דרכי השם וכמה טוב להבחין בהשגחה הפרטית, להרגיש אותה על בשרך ולדעת תמיד תמיד שהכל, אבל ה-כ-ל לטובה!