על סדר היום

צום
 
למשך יום אחד בשנה הנשמה מולכת על הגוף, אז קל לנו הרבה יותר להיות מי שאנחנו באמת, לאהוב את הקב"ה, לאהוב את הסובבים אותנו ולהרגיש, שבעצם, כולנו מגיעים מאותו שורש.מעבר לכך, על ידי ההימנעות מאכילה ושתייה אנחנו מתקנים את שורש החטאים שהוא, כידוע, חטא אדם הראשון שחטא באכילת עץ הדעת.
 
תפילות
 
ראש השנה נמשל למחשבה, שכן במהלכו אנחנו מתכננים את השנה הקרובה. יום הכיפורים לדיבור, שכן במהלכו אנחנו בעיקר מתפללים ומבטאים בעזרת כוח הדיבור הייחודי לבני האדם, את החרטה על מעשינו בשנה שחלפה ומשוועים להתקדש לקראת השנה החדשה. וסוכות נמשל למעשה, שכן בו אנו עמלים בבניית סוכה וקיום שאר מצוות החג המעשיות. לכן, כדי לחוות את העוצמה של יום הכיפורים יש להשתתף בתפילות המיוחדות שבו. זו הסיבה שאני ממליץ לכל אחד להגיע לתפילות הנפלאות (ולו לחלקן). גם מי שאינו בקיא ברזי הטקסט ולא מכיר את כל המנגינות, יגלה שהנשמה שלו מכירה בעל פה את כל הזמירות והפיוטים, ואין דבר שהיא מתאווה אליו יותר מאשר להיות נוכחת בתפילות "כל נדרי", תפילת "נעילה", תקיעת השופר ושאר פניני היום. 
 
ניגון כל  נדרי, הפותח את סדר התפילה בליל יום כיפור, תפקידו להתיר את הנדרים ולבטל את השבועות שנעשו בשנה שחלפה ולא קוימו. תפילת ה"נעילה" זוהי תפילה מרגשת במיוחד, המבטאת מאמץ אחרון לבטל כל גזירה רעה אפשרית "בדקה התשעים", לקראת סופו של יום הכיפורים. חכמינו אמרו שה"נעילה" היא הזמן שהקב"ה אומר לכל אחד מאיתנו: "כל היום היינו כולם ביחד – אני וכל עם ישראל, אבל עכשיו, בדקות האחרונות האלה, בואו ניכנס לחדר, רק אתה ואני וננעל את הדלת מאחורינו". בנעילה מתייחד הקב"ה עם כל אחד מאיתנו, אנחנו יכולים לבקש ממנו את כל מה שאנחנו רוצים, והוא אומר לכל אחד מה הוא מצפה ממנו ומהי השליחות המיוחדת שלו לשנה הקרובה. 
 
בקשר לתפילות, חשוב להבין שבקשר שלנו עם בורא עולם אף פעם הקו לא "תפוס", אין "שיחה ממתינה" וגם לא "תא קולי". הקו תמיד פתוח והקב"ה מאזין לנו ושמח מהפניות שלנו אליו. אל לנו לפחד להיות "נודניקים". יש בקשות ומשאלות מסוימות עליהם כתבו חז"ל שעל מנת שהן תתקיימנה הן צריכות לחזור על עצמן מספר מסוים של פעמים, כדי באמת לעמוד "במכסה" הנדרשת. מסיבה זו אסור לנו להתייאש ולהפסיק לבקש. רבי נחמן מברסלב הרחיב רבות על סוגיה זו והדריך את תלמידיו לפנות אל הבורא כמו אל חבר טוב ואוהב, ולשתף אותו בשפה פשוטה בכל מה שאנו צריכים ורוצים.
 
חשוב וראוי לציין כי מעבר לתפילה האישית, יש לבקש רחמים עבור כל עם ישראל וכי "כל המתפלל על חברו נענה תחילה".
 
בקשת סליחה איש מרעהו
 
על עבירות שבין אדם לבוראו – מועילים החרטה, התפילה, הוידוי והצום, אולם על עבירות שבין אדם לחברו לא די להתפלל בבית-הכנסת, אלא צריך לגשת לנפגע פיזית ולבקש את סליחתו. כל הורה יודע שהדבר שכואב לו יותר מכל זה לראות את ילדיו רבים ביניהם. כך גם האב המשותף לכולנו בשמים – כששני יהודים נמצאים בסכסוך ובחילוקי דעות זה מעציב אותו מאוד, לכן מוטב לכולנו אם ננצל את מעט הזמן שעוד נותר עד ליום הכיפורים כדי לסיים סכסוך ישן ומעיק ולצאת לדרך חדשה באמת. כמעט כל אחד "סוחב" בליבו מועקה שמקורה בתחושה שמישהו פגע בו ובכבודו, או לחלופין, בידיעה שהוא פגע במישהו אחר ומצפונו מייסרו על כך. אבני הנגף העיקריות שמונעות מאיתנו במהלך השנה לסיים את כל החילוקים, הסכסוכים, ההיעלבויות והכעסים, מיד לאחר שאירעו, הם בעיקר הגאווה והאגו שלנו. יכול להיות שהכעס שלנו מוצדק ובאמת פגעו בנו, אבל גם כאן כמו בכבישים "עדיף להיות חכם מאשר צודק". הלוואי והעולם היה מתוקן וכולם היו מתנהגים ביושר, אבל לצערנו זה עדיין לא כך. לכן במקום לצבור רשימה של "אשמים" ו"פוגעים" צריך לדעת לוותר, או כשפת הרחוב: "להחליק אותה". חשוב להבין שאם מישהו פגע בנו (לדוגמא בדיני ממונות) זו זכותנו לתבוע אותו ולקבל פיצוי הולם, אך בד בבד חובה עלינו לוותר על הכעס והשנאה הנלווים. 
 
המדד האמיתי למידת הרוחניות של האדם הוא האופן בו הו מקיים את המצוות שבין אדם לחברו. במובן מסוים, המצוות שבין אדם למקום הרבה יותר קלות ליישום, ודווקא באינטראקציה עם אנשים נוספים צריך באמת לוותר על היצרים הנמוכים שלנו ולשלם במאמצים, התגברות וחינוך עצמי. אם אנחנו מגיעים ליום כיפור עם רשימת עבירות כלפי הזולת (לשון הרע, רכילות, גזל, וכו') זה כאילו שנטבול במקווה עם שרץ בידינו, לכן מובן שאין לפעולה כל משמעות והשפעה אמיתית.
 
חז"ל קבעו: "כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו", ואכן מי שסולח לאחרים מוחלים לו בחזרה. מהבחינה הזו, עשרת ימי התשובה ויום כיפור הם זמנים מיוחדים בהם אנחנו מקבלים כוח ממקור עליון להתגבר על המחסומים שפיתחנו, ולבנות גשרים אל לב הזולת. אדם נבון ידע לנצל את העזרה הזו משמים ו"לנקות את הדף" מהקשקושים והרעשים שהשאירה השנה שחלפה על שלל קשייה. בד בבד, עם העזרה שאנחנו מקבלים, עלינו לעשות את המאמץ הקטן מצידנו, להכניע את אותו אגו ולבקש סליחה, או לחלופין, למחול לשני. כיצד ניתן לעשות זאת?
 
א. אדם גדול יודע "להקטין" את עצמו. השפה העברית מלמדת אותנו שמי שכועס הוא כעוס, מי שנפגע הוא פגוע ומי שנעלב הוא… עלוב! כמו כן המילה "עבריין" נגזרת מהשור ע.ב.ר, ובכך מרמזת שמי שעסוק בעברו באובססיביות הוא עבריין…  בסופו של דבר, מי שנעלב ולא מרפה מרגשות הכעס והשנאה הוא עצמו הראשון שסובל מזה. השנאה היא כמו חומצה שהורסת את הכלי (האדם הכועס) שמחזיק אותה. לעיתים, אנחנו מחזיקים בתוכנו כעס ומידע שלילי על אדם מסוים, כשהצד השני כבר בכלל מזמן שכח מאיתנו ומהמקרה. אנחנו נשארים עם העלבון והחרון ורק אנו אלה שבאמת סובלים. ישנם אנשים שמחכים שהצד השני יעשה את הצעד הראשון ויתנצל, ובינתיים, הפלונטר רק הולך ומסתבך, לכן אין זמן טוב יותר מיום כיפור כדי להכניע את הגאווה למען השלום.
 
ב. לדון לכף זכות. עם ישראל מכונה "רחמנים בני רחמנים". עלינו לנסות ולמצוא זוויות מבט שונות וחדשות לאותו אירוע שהכעיס אותנו, וכלפי אותו אדם שיש לנו עימו קושי. יש מקום לנסות ולגלות אמפטיה כלפיו ולחשוב על הדברים הטובים שוודאי כן קיימים בו. אם לדעתנו הוא באמת פעל שלא כשורה, לא לכעוס עליו, אלא להצטער על שהוא מעד ולחשוב שבוודאי הוא לא בחר ורצה בכך, ולצערו הרב, נגרר להתנהגות השלילית. לעיתים, במחשבה שנייה, אחרי שהכעס הראשוני חולף, אנחנו "נרגעים" ומצליחים לראות ולהרגיש דברים חדשים. מעטים הם האנשים שהם רעים ובאמת רוצים לפגוע בזולת בכוונה. לרוב, מי שפגע בנו עשה זאת בהיסח הדעת מבלי תכנון קפדני וכוונת זדון, או לחלופין, מתוך תפישה שונה משלנו על המציאות.
 
ג. להיכנס לנעליים של הזולת. יש לשים את מחשבותינו ורגשותינו לרגע בצד ולחשוב מה הצד השני מרגיש. בהחלט יתכן שהוא פעל שלא כשורה ופגע/העליב אותנו, אולם יחד עם זאת, מעלה גדולה היא לנסות ולהבין אותו ואת מניעיו. לעיתים רבות נגלה שבמקומו אנחנו היינו מתנהגים באותה הסיטואציה בצורה דומה. באופן טבעי, אנחנו נוטים לרחם ולסלוח לעצמנו הרבה יותר מאשר לאחרים. ושנשים עצמנו במקומם, מיד יעלו רגשות חדשים של חמלה והבנה בתוכנו.
 
ד. מעל הכל יש לזכור: מי שפגע בנו הוא רק השליח. האדם המאמין יודע שמי שמכוון פה את כל מאורעות העולם הוא הקב"ה, וכי כל ניסיון וקושי שנשלח אלינו הוא רק תחנה שעלינו לעבור בדרך לתיקון האישי והכללי. כשהזולת פוגע בנו זו ההזדמנות הטובה ביות "להוריד" את אותה אמונה לחיי המעשה ולהבין שאין לנו מה לכעוס על אותו אדם, מכיוון שהוא רק כלי עזר בידי הבורא ולכן אין לנו חשבון אישי איתו. כשאנו מתמלאים בכעס וטרוניה אנחנו, בעצם, מתעלמים מהמסר שהקב"ה שולח אלינו וחלילה מזמינים ניסיון קשה יותר.
 
יום כיפור הממשמש ובא אמור לעורר כל אחד ואחת מאיתנו לחשוב על אנשים מסוימים בחיינו עימם יש לנו קושי (הורה/ אח/ בן זוג/ חבר/ שכן/ עובד במשרד ליד/ וכו') וכלפיהם אנחנו נוטרים טינה כזו או אחרת. בעזרת הכלים שנכתבו פה ניתן למצוא את הגשר ואת החיבור המחודש ללב שלהם. לא צריך לחכות שהם יעשו את הצעד הראשון, ובטח שלא צריך להמשיך ולסבול בשם ה"כבוד האבוד" או בשם חילוקי הדעות, שבראייה בוגרת ומעמיקה מתגלים כממש לא מהותיים. כאשר כוונות הלב כנות, נקיות מאינטרסים ומחפשות שלום אמיתי, בכוחן לפרק את חומת ההתנגדות והשנאה החזקה ביותר. כשאנחנו מצליחים לעשות את זה, אנחנו באמת נדמים למלאכים ויום כיפור הופך ליום של כפרה, סליחה והתחלה חדשה.
 
בקשר לעשייה שבין אדם לחברו, מצווה גדולה לפני יום כיפור להרבות במתן צדקה. צדקה זה לא רק לתת כסף. צדקה זה גם לחייך לסובבים אותנו, לומר מילה טובה, לפרגן, להתעניין ולהקשיב באמת. לפעמים בכוחם של אלה (במיוחד בדור שלנו בו הבדידות כה חזקה) להחיות את נפשו של האדם בדיוק כמו שלחם ומים מחיים את גופו.
 
וסליחה מכל מי שנפגע השנה ממעשיי, דבריי, מחשבותיי וכתיבתי. גמר חתימה טובה וצום מועיל (כי אתם יודעים, לא בהכרח מה שקל הוא הנכון…).