גם בלי התפוח

הידעתם שהעולם היה יכול להתקיים בלי התפוח? כלומר, בלי התקלה עם הפרי האסור שעליו נאמר "תאווה לעיניים"? מה, רק ממנו אפשר היה ליהנות? אין עוד דברים בגן עדן שאפשר היה להתענג מהם?
 
ברור שיש, ולא רק אז בגן עדן אלא גם היום, ולא רק "הנאות" של הפרי האסור. ואני לא מדבר רק אלה שמגיעות אלינו ישר לצלחת ממחלקת הבשר והעופות, או מירקות השדה או מהדגים בים ובבריכות הגידול למיניהן. גם לא מהמתוק והחמוץ, מטעם הקינמון או ארומת הווניל, מאכילת דובדבנים, ענבים, בננות, תפוזים או אננס מהרפובליקה הדומיניקאנית. כי אם מסתכלים על זה באמת, לא קשה להבחין ולהיווכח שלמען הנאת האדם בורא עולם ברא עולם ומלואו של דברים מהם אפשר להתענג וליהנות.
 
אז מי אמר הנאה והסתפק רק בתפוח?…
 
לכאורה, אדם היה יכול להגשים אפילו את הנשגבת שבתכליות בלי פלפל, זנגביל, כרכום, שמיר או אינספור התבלינים בהם הוא משתמש להנאתו, גם לא מטעמו של התפוח, אבל בורא עולם רצה להעניק לו את כל ההנאות והסגולות הטמונות בכל הדברים המיוחדים האלה.
 
ומה עם הצבעים, אלה שמקשטים את חיינו בכל מיני גוונים? כמו השמים הכחולים, הדשא והעצים הירוקים, הפרחים הססגוניים, הזריחה והשקיעה על כל גוניהן וקסם אור הירח? כל אלה הם חלק קטן מאוד ממגוון הצבעים שאלוקים ברא להנאתו של האדם.
 
מילא סלט מהפירות עסיסיים של גן עדן, למה רק תפוח?!
 
והריחות, אח, הריחות המיוחדים האלה שרק בורא עולם יודע לברוא ושמעניקים אושר עילאי לאדם: ריח הים, היינות, הפריחה, החלות של שבת, בושם הגן, השדות והיערות, ניחוח האביב…
 
אז מה הקטע של התפוח???
 
ואי אפשר לפספס את הנאות האוזן, חוש השמיעה שלנו – הצלילים והקולות, מוסיקה על כל תוויה וניגוניה, ציוץ הציפורים, רחש הגלים, השקט של הלילה והחיים של הבוקר.

ומה עם התקוות והחלומות שהוא מגשים לנו, הרצונות, השמחה בכל רגע בחיינו, חיוך מתוק שעושה לנו את היום, מילה טובה?
 
בקיצור, ים של הנאות.
 
אלא שכאן נשאלת שאלת השאלות, ומה לעשות שאין מנוס ממנה – איך משלמים לאלוקים על כל ההנאות והטובות הרבות שהוא ברא לנו ובשבילנו? איך אנחנו מתייחסים לכל הטוב הזה שהוא משפיע עלינו?
 
זה קצת מביך אין מה לומר. אחרי הכל, איך מחזירים למי שאמר והיה העולם, למי שהכל שלו וממנו הכל ולא צריך שום דבר? איך מחזירים למי שלא צריך לקבל? ובכלל, מה כבר יש לבשר ודם לתת לו?
 
תתפלאו לשמוע, אבל יש.
 
והוא לא מבקש הרבה, רק מילה אחת קטנה, שהיא גדולה, עם ארבע אותיות: תודה.
 
זהו. להכיר בטוב שבורא עולם משפיע עלינו ולהודות לו! כי אצלו, התודה היא דבר גדול. מה גדול? ענק! ובעיקר היום, בעוונותינו הרבים, כשאין לנו בית מקדש להקריב קורבנות, התודה היא הקורבן הכי חשוב שיש לנו. וגם – לעתיד לבוא, כל הקורבנות בטלים חוץ מקורבן תודה!
 
מכירים את הסיפור על המלאך המובטל? מי שלא, הנה תקציר: פעם מישהו חלם שהוא נמצא בשמים ואיזה מלאך אחד עשה לו סיור מודרך בגן עדן. בתחנה הראשונה הציג המלאך את מחלקת הקבלה, בה כל הבקשות שנאמרו בתפילות לאלוקים מתקבלות. אין מה לומר, מלא מלאכים היו עסוקים מכף רגל ועד ראש עם ניירת בכמות מטורפת, בקשות של אנשים מכל רחבי העולם. התחנה הבאה הייתה מחלקת אריזות ושליחת המשלוחים ליעדים. גם במחלקה זו הייתה פעילות ענפה והמלאכים עבדו במרץ. בסוף, הוא הגיע לתחנה האחרונה, מה תחנה? חדר קטן בו ישב מלאך אחד שנקש באצבעות שלו על השולחן ונשען עם ראשו על היד השנייה. למה? כי הוא לא עשה כלום. מובטל כזה.
 
"זאת מחלקת האישורים" אמר המלאך-המדריך במבוכה לבעל החלום שהתפלא למה ואיך זה שאין כאן עבודה. "כל כך עצוב" נאנח המלאך, "אחרי שאנשים מקבלים את הברכות והבקשות מעט מאוד שולחים חזרה אישור".
 
"איך מאשרים ברכות של אלוקים?" שאל בעל החלום.
 
"פשוט מאוד" השיב המלאך, "אומרים לו: אלוקים,תודה!"
 
"זה הכל?!" שאל בעל החלום.
 
"כן, רק תודה" השיב המלאך.
 
זה הפלא הכי גדול, לא תפוח ולא שום פרי אחר יעשו לנו את זה, אלא רק לומר תודה – תודה על כל מה שיש, ואפילו על מה שאין. כי מה שאין זה רק בראש, כמו שאומרים חז"ל: דעת קנית – מה חסרת? אם תעשו רשימה של כל מה שיש לכם תופתעו לגלות איזה אוצר ענק יש לכם. וכשתגלו את זה לא תפסיקו לומר תודה.
 
ולמה תודה? ראשית, אנחנו עושים לבורא עולם נחת רוח אדירה כמו שרבי נחמן מברסלב אומר: "…הודאה זה בחינת שעשוע עולם הבא, כי זה עיקר שעשוע עולם הבא – להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך ולהכיר אותו יתברך!" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה ב, א).
 
דבר שני, כשאנחנו מקבלים ומודים לו זו בעצם היכולת שלנו "לתת", עם תודה אנחנו "מאפשרים" לבורא להמשיך להשפיע לנו מהטוב האינסופי שלו, שהרי זה כל מה שהוא רוצה: לתת לנו.
 
זהו. אל תשכחו לומר תודה, תעשו ממנה מסיבה!