עד שפגשתי את איזי

אחרי 30 שנים של טיפול באנשים, חשבתי ששמעתי הכל. אבל טעיתי. למסקנה הזו הגעתי אחרי שהתחלתי סדרת טיפולים-אימון-אישי עם איזי, אישה מיוחדת מארצות הברית.
 
איזי
 
כמו הרבה ילדים שחוו התעללות על כל צורותיה וגווניה, ההתמודדות העיקרית שלי הייתה להתחבא מאחורי המסכה, כדי שאצליח להאמין ששום דבר רע לא קורה לי. אבל בסופו של דבר, הייתה זו האמונה שנתנה לי את הסיבה והכוח להסיר את המסכה ולהתמודד עם האמת ועם כל מה שחוויתי כילדה. האמונה, הייתה מי שהכניסה קרן אור לחיי.
 
כשהייתי ילדה בת שש, כך הסתבר לי, הטעות הכי גדולה שעשיתי הייתה "שצעקתי" על אמא שלי. כשאבא חזר הביתה, ואחרי ששמע על מה "שעשיתי", הוא הורה לי להיכנס לחדר, להוריד את כל הבגדים ולחכות שם. הייתי מפוחדת. ידעתי שמשהו רע מאוד עומד לקרות. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי התעללות מינית, ואחריה היו עוד פעמים רבות.
 
גם לאמא הייתה מסכה. היא עשתה את עצמה לא רואה או יודעת מה באמת קורה שם בחדר.
 
מאמרים נוספים בנושא:
להאשים את הקורבן
אנה
היד של אלוקים
 
כל חיי, למרות שאני כותבת את המילים 'אבא' ו'אמא', לא קראתי להם כך. מבחינתי הם היו מר וגברת איג'יפט (מצרים), 'אבא ואמא' הן שתי מילים שלא יכולתי לבטא עד לרגע שגיליתי את האמונה. אבל למה להקדים את המאוחר… כלפי חוץ, המשפחה שלנו נראתה והייתה נורמטיבית לכל הדעות, אבל בפנים? בפנים זה היה מזעזע. גברת איג'יפט הייתה הודפת אותי בכל פעם שניסיתי להתקרב אליה, להושיט את היד אליה, להרגיש קצת אהבה.
 
אתם יודעים מתי באמת הרגשתי קצת אהבה? כשהאחות בבית חולים טיפלה בי…
 
בשנות ה-70 להתעללות בילדים לציבור לא הייתה מודעות והכרה כמו היום, בקושי דיברו על זה. לא פעם מר איג'יפט היה לוקח אותי לכל מיני מקומות, בתים כאלה עם הרבה חדרים שהיו בהם משחקים וממתקים, והיו שם עוד ילדים כמוני. לא, לא יכולנו לגעת במשחקים או בממתקים האלה. גברים מפחדים ורעים היו מגיעים לשם, ורק אחרי שהיינו מסכימים לעשות את רצונם יכולנו לשחק או לאכול קצת ממתקים. חלק מהם לפעמים "גילו חיבה" כלפינו, ובפעמים האלה, מרוב שכל כך רציתי להרגיש אהובה ורצויה, האמנתי שהחיבה הזו היא אמיתית…
 
למקומות המוזרים והמזעזעים האלה מר איג'יפט היה לוקח אותי בתדירות גבוהה, שם שילמו למי שהביא את הילדים כסף, והמשלמים עשו בנו מה שהם רצו. זה היה מבחיל ומזעזע. היו שם מצלמות וחלק מהמפגשים היו אלימים. אם אחד הילדים בכה היו מאיימים עליו שיפגעו בילד אחר. פעם מר איג'יפט הוציא אקדח וכיוון אותו לכלב שלי. בהתחלה זה היה נראה כאילו הוא צוחק ולא מתכוון לזה, אבל הוא באמת ירה בכלב מול העיניים שלי.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
מילים  קטנות
חזקה, זה לא מילה!
יותר מהכל, אהבה
 
מחשבות אובדניות התרוצצו לי בראש כל הזמן אבל אף אחד לא ידע עליהן. פעם המורה בחטיבת הביניים שאלה אותי אם ההורים שלי מתעללים בי (כנראה שהיא הרגישה שמשהו לא בסדר) אבל אני כמובן הכחשתי. פחדתי לדבר על זה.
 
ההכחשה הזו החזיקה מעמד עד שהפכתי בעצמי לאמא. כשהבת שלי גדלה נזכרתי בכל מה שעבר עלי. אז התפתחו גם הסימפטומים הפסיכולוגיים של מה שעברתי. התחלתי לחוות הרבה פלשבקים מהעבר ומהמקומות אליהם מר איג'יפט היה לוקח, אבל בשום אופן לא יכולתי להתמודד עם זה לבד, בטח לא בלי אלוקים איתי ולידי.
 
התחתנתי עם גבר שהכה אותי ללא הרף. אחרי שהתגרשנו ברחתי ממנו ביחד עם הילדה למקום מסתור, שמעניק תוכנית הגנה על נשים במצבים כמו שלי.
 
במשך שנים קיבלתי עזרה נפשית. כל הפסיכולוגים והמטפלים שהגעתי אליהם היו אנשים נפלאים ומלאי אהבה וחסדים. זה הרגיש טוב ללמוד ממישהו שמהווה דוגמה טובה לחסד. אבל זה לא לוקח אותך רחוק, למקום שאתה רוצה להגיע אליו בתוכך. רציתי שמישהו מהם, לפחות אחד מכל המטפלים שעזרו לי, ידבר איתי קצת על אמונה, על הכוח שטמון בדבר הזה שיכול למשוך בן אדם מתוך הביצה הכי טובענית שיש. רציתי להתמודד עם הפחדים והעצבות מהשורש, מהמקום הכי עמוק וכואב שבי, אבל לא יכולתי. הבנתי שהרפואה האמיתית והכי טובה בשבילי היא הקשר העמוק עם הצד הרוחני שבי, עם אלוקים. זאת המשימה של חיי. תוכנית השיקום הצליחה להפחית במקצת את הטריגרים, אבל מה זה משנה ומועיל אם הכלים החשובים והחיוניים חסרים בארגז?
 
יום אחד שמעתי על נסיעה לאומן, לרבי  נחמן מברסלב, באוקראינה. אני לא יהודייה, גם לא אדם דתי, אבל זה מאוד סיקרן אותי. נרשמתי ונסעתי לרבי נחמן. כשהגעתי אליו, הנחתי מול קברו תמונה שלי שהייתי ילדה, וחיכיתי. אחרי כחצי שעה ראיתי ספר מונח על אחד השולחנות, לא רחוק מהמקום בו ישבתי. הרגשתי שרבי נחמן מכוון אותי אליו. ניגשתי לשולחן ולקחתי את הספר – בגן  האמונה של הרב שלום ארוש. אחרי שקראתי את הספר וחזרתי הביתה, החלטתי שאני רוצה לפגוש את האדם שכתב את הספר הזה. עליתי על המטוס הראשון לישראל. בכותל המערבי פגשתי אישה, כנראה תלמידה שלו, שסיפרה לי על האיש המיוחד הזה.
 
המפגש עם הרב שלום ארוש היה מיוחד. הרגשתי בנוח גם כשישבתי ליד גבר. הרגשתי את החסד והאהבה האמיתית שהוא מקרין. ידעתי שהוא לא רוצה "לקחת" ממני שום דבר, אלא רק לתת ולתת ולתת לי. הרב אמר לי דברים שאפילו לא סיפרתי לו עליהם. למעשה, לא הייתי צריכה לומר לו שום דבר. הוא אמר לי ששרדתי שואה, ממש כך. הוא אמר לי שיש לי חוסן נפשי גדול ושהוא יתפלל עלי כמו על הבת שלו. זה כל כך חיזק ושימח אותי. כשאדם כזה מאמת את מסע החיים שלך זה באמת עוזר. משחרר אותך, ועוזר לך לקבל את מה שקרה. והכי חשוב נותן לך את הכוח והכלים התחיל להחלים. הוא החזיר לי את האמון בעצמי.
 
אני מספרת לכם (על קצה המזלג) את סיפור חיי, מכיוון שאנשים ששורדים מצליחים לעשות את זה מכיוון שהם מקבלים אהבה ותמיכה מבורא עולם. הם יודעים שהם חוו את מה שחוו בגלל שיש להם תפקיד חשוב וגדול מאוד בעולם הזה, בחיים האלה, אם הם מצליחים לשקם את עצמם. וכדי להגיע לשלמות והאמת צריך את האמונה, שהיא הדרך היחידה לעבור את העולם הזה. לא יכולתי להתמודד עם האמת ועם כל מה שקרה בלי האמונה מכיוון שזה היה מפחיד מאוד, ובמיוחד כשצריך להתמודד עם זה בלי שאלוקים הוא חלק מהתמונה. אבל יחד איתו הצלחתי לראות את האור בתוך החשכה האיומה שחוויתי. ובעצם, לא הייתי מצליחה לספר לכם את הסיפור שלי בלעדיו ובלעדי האמונה. תמיד איימו עלי שאם אספר יעשו לי דברים נוראים, אבל אלוקים נתן לי ביטחון, אומץ וכוח, ועכשיו אתם קוראים את הסיפור שלי.
 
אני ממשיכה להתחזק באמונה וללמוד עוד על הדבר המדהים הזה. אני מתפללת המון, מפיצה את הספרים והדיסקים של הרב שלום ארוש, מנסה לחיות את חיי על פי הלימוד הנעים והמתוק שלו. אני בתהליכי גיור מכיוון שהרגשתי שמצאתי את המקום הטוב ביותר לנשמה שלי. ובעזרת השם, בקיץ הקרוב אגיע לארץ ישראל לגור בה, וכדי להשלים את תהליך השיקום והריפוי שזכיתי לקבל מהרב ומד"ר זאב בלן.
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט העוסק בתחום למעלה מ-32 שנים, מטפל ומאמן בעזרת האמונה (אמונה קואצ'ינג) ועל פי משנתו של רבי נחמן מברסלב.