קערה כחולה

אומרים, שחינוך הילדים כבר מגיל צעיר יכול להשפיע על עתידם. וזה כל כך נכון.

כאשר ילד מתרגל מגיל צעיר לחפש בסביבה שלו כיצד הוא יכול להשפיע טוב על הסובבים אותו, למי חסר משהו ואיך הוא יכול לעזור, כשהוא יגדל ותהיה לו האפשרות (הן ממקום של עושר, משרה עם עמדת כוח והשפעה וכדומה) התכונה הזו תגרום לו לעזור ולשנות את המקום בו הוא נמצא למקום טוב יותר.

נתינה, זה שם המשחק.

כשילד מתחנך למידת הנתינה – לתת משלו, העיניים שלו ירגילו אותו לחפש תמיד למי לעזור ואיך להשפיע לטובה על העומדים מולו.

מאמרים נוספים בנושא:

ככה אהבה אותנו אמא

אהבה של אמא

לך בתי, מאבא

תפילה של אמא

זה הסיפור של הקערה הכחולה.

אניל צ'ארי גדל במשפחה אמידה בניו דלהי שבהודו, בניין המגורים שלו היה בשכונה יפה יחסית, אבל פסיעה אחת מחוץ לשכונה גילתה אלפי צריפי פח מטים ליפול שניצבו בשורות ארוכות וצפופות ושימשו למגורים, אם אפשר לקרוא לזה כך. מחוץ לשכונה התגלגלו ברחובות מאות אנשים שהיו שרויים בעוני מחפיר ופשטו יד, אלא שתושבי השכונה העשירה לא טרחו לזרוק לעברם מבט ובטח לא מטבע.

אך מול כהות החושים של תושבי העיר מול מצוקת אחיהם העניים, הציבה אמא של אניל ליד דלת הבית קערה כחולה בה היו מונחים מטבעות בדרך קבע, ובכל פעם שהייתה יוצאת מפתח הבית תמיד דאגה לקחת כמה מטבעות כדי לחלק לעניים שתפגוש בדרך. לא הייתה פעם אחת שהיא יצאה מהבית בלי לקחת חופן מטבעות ביד.

באחת הפעמים אניל הלך עם אימו ברחוב, ולפתע הגיעה מולם אישה אומללה כשמאחוריה נגררים שלושה ילדים עיוורים. אימו של אניל ניגשה אל המשפחה ונתנה להם את כל המטבעות שהיו בידה. שתי הנשים החלו לדבר ביניהן, והאישה הענייה סיפרה שבעבר הייתה לה חנות שפרנסה אותה מצוין וגם כל ילידיה נולדו בריאים לחלוטין, אבל כשהגיעו לגיל חמש החלה ראייתם להתעמעם עד שאבדה לחלוטין. השכנות שלה החליטו שעל המשפחה הטילו קללה, ומאז אף אחד לא מוכן לקנות ממנה שום דבר. "כך נגזרה עלינו עניות מרודה" סיימה הענייה את דבריה.

אניל היה מבועת מהמראה הטראגי של האחים שכולם הפכו לעיוורים, אבל מאז החל להתעניין במבנה העיניים ותפקודן. כאשר גדל, הוא נשלח ללמוד בפקולטה למדעי הראייה באוניברסיטה בארצות הברית, ולאחר שנים ארוכות הוא התמנה לפרופסור באוניברסיטה יוקרתית ובעלת שם.

ואז הוא קיבל את הבשורה הקשה – אימו האהובה הלכה לעולמה. הוא טס מיד לאביו שבהודו. האב והבן ישבו יחד והעלו זיכרונות ילדות מתוקים, עלעלו באלבומים שדפיהם הספיקו להצהיב.

אולי גם זה יעניין אתכם:

ערמונים מטוגנים

בדרך להצלחה

לבנות עם אהבה

חינוך מלא באהבה

באחד הימים אניל הלך לבקר חבר ילדות, כשלפתע נתקלו עיניו בקערה הכחולה של אימו, ניצבת לה יתומה ליד הדלת. הזיכרונות הציפו אותו בבת אחת. באותו רגע הוא שלח את ידו אל תוך הקערה ולקח חופן מטבעות.

בחוץ היה קר מאוד. הוא הזדרז להיכנס לתוך מונית חמימה. כאשר היא חצתה את הצומת, אניל הבחין במשפחה קטנה היושבת בצד הכביש. הוא סימן להם להתקרב אליו, ולהפתעתו הבחין בילדה הגוררת את שני אחיה העיוורים משני צדיה כשהם לבושים סמרטוטים. בבת אחת צפו ועלו הזיכרונות של האם הגוררת את ילדיה העיוורים שפגש עם אימו. הוא הושיט להם את המטבעות שהיו בידו כשהוא מתבונן אל תוך עיניהם. ההבחנה הרפואית שלו הייתה מהירה מאוד – קרום דקיק הנקרא קטרקט כיסה את העדשה של עיניהם.

'אם זאת הבעיה, יש לה פתרון לא קשה בכלל. ניתוח אחד יכול להפוך את הילדים האלה לילדים רגילים' אמר אניל לעצמו. האמת, הוא חשב שרק אצל אנשים מבוגרים מתפתחת תופעה זו ולא העלה בדעתו שגם אצל ילדים היא יכולה להתפתח. 'כנראה שגם המסכנים שראיתי עם אמא סבלו מהבעיה הזו ולא מ"קללה" שהוטלה עליהם…'

הוא שאל את הילדים היכן הם מתגוררים ורשם על דף את כתובתם. לאחר מכן פנה אל משרד הבריאות של הודו, שם התברר לו שהתופעה הזו מאוד שכיחה במדינה הנחשלת הזו, ולמעלה מ-400,000 ילדים הפכו לעיוורים בגלל הקטרקט. רובם לא דרכו מעולם בבית ספר ו-60% מהם לא שורדים עד גיל 10 עקב העניות המרודה…

זה היה הרגע בו הבין אניל שמסלול חייו השתנה. הוא החליט לקיים את צוואתה של אימו – שיש לעזור לזולת בכל הזדמנות! ולכן החליט להישאר בהודו, ארץ מולדתו, ולעזור למאות אלפי הילדים האומללים, בהם יוכל לטפל ולשנות את חייהם לטובה.

ובמרכז השולחן שבחדרו – במרכז הרפואי שהקים, הוא הציב את הקערה הכחולה שגרמה לו לעצור ולהתבונן על סבלו של האחר.