תחיו את הרגע
המרדף אחרי סימון עוד 'וי' ברשימה פשוט גונב לה את הרגעים הכי יפים בחיים. שרון רוטר עם מתכון בדוק ומנוסה לחיים מאושרים – תחיו את הרגע!
לפעמים אני נורא מקנא בבעלי וביכולת שלו להתמקד בכל פעם רק בפעולה הנוכחית שהוא מבצע, מבלי לסטות ימינה או שמאלה. כמובן שאותה היכולת יכולה להיות גם מגבלה מעצבנת לפעמים, למשל כשאני מצפה ממנו להיות מסוגל, כמוני, ולהתרכז בכמה דברים במקביל, כמו תליית הכביסה ועזרה בשיעורים לילדים בו זמנית, דבר שכמובן יוצר מצב בלתי אפשרי בעליל.
אז באמת, לרוב הגברים אין את חלוקת הקשב הטבעית שיש לנו הנשים. אני תמיד מצטערת שהשם לא ברא לי עוד יד עם כל ילד שנולד כי אז יכולתי לתפקד במולטי משימות, כמו שאני יכולה ורוצה רק שאני מוגבלת פיזית.
אבל לפעמים היכולת הזאת לחלק את המחשבה הדמיונות, היצירתיות, הדיבור והמעשה בו זמנית עלולה גם לגרום לפיצול אישיות זמני. לפעמים אני מוצאת את עצמי עושה כלים ומדברת בטלפון עם חברת הסלולר, כדי לברר מדוע חייבו אותי חיוב מוטעה, ובעודי מקיימת את שתי הפעולות האלו מוחי מדמיין את חמשת הפעולות הבאות שאני רוצה להספיק בעשרים דקות הקרובות, עד שאני צריכה לצאת לאסוף את הבן מהגן.
אולי גם זה יעניין אתכם:
אפילו עכשיו, שכאני כותבת ומרוכזת בדיוק התוכן והדברים שאני רוצה לכתוב לכם, אני פוזלת אל עבר הגיטרה וספר השירים בשאיפה להספיק גם להלחין איזה טקסט, ואולי גם לסדר את ארון הבגדים שלי ולהכין צהריים לילדים!
הרצון לעוד ועוד הוא דבר חיובי ומועיל כשהוא מדרבן לעשייה בנינוחות ובשמחה, אך פעמים רבות הפיצול המחשבתי גורם לפיצול ברגש ובמהות. אני אף פעם לא נמצאת ברגע, לא נותנת לו מקום ולא חווה אותו במלואו. המהות שלי הופכת להיות חיים של רשימות בלתי נגמרות שעל חלקן אני מצליחה לעשות "וי", אבל על כל אחת שמסתיימת מחכות עוד מאה בתור שרוצות להתממש.
מצאת החמה ועד צאת הנשמה אני פוסעת בין "וי" אחד למשנהו, כשרוב הזמן אני עסוקה בלספור את אלו שלא הספקתי. הם צצים לי במחשבה בהבהוב שחור על לבן – "את צריכה עוד לתלות את הכביסה ולשלוח את הפקס ולסיים לעטוף את המתנה ליומולדת של החברה מהגן ו…" זה לעולם לא נגמר!
החשבונות האלה גורמים לי להיות במתח ובלחץ באופן מתמיד, כשאני לעולם לא מסופקת ורצה בין דבר לדבר בלי ליהנות מהרגע ומהעשייה.
ובנוסף לכל המשימות הרגילות, אנחנו נמצאות לפני פסח וסף הציפיות מעצמנו עולה על גדותיו. הרשימה מתארכת עוד יותר ומולה הזמן מתקצר. עדיין יש לנו ברגיל את העבודה, הבית, הטיפול בשוטף ובילדים, ועל כל אלה אנחנו מוסיפות את ההזדמנות להגיע לכל הפינות שהזנחנו במהלך השנה.
ולעומתי, אני רואה את בעלי רגוע ושמח. ולמרות שלא החלטנו עדיין איפה נהיה בליל הסדר, זה לא מלחיץ או מטריד אותו. מבחינתו אפשר גם להחליט ערב לפני ליל הסדר, ומקסימום להישאר בבית עם סיר של מרק קניידלך ודגים חריפים. גם אין לו את כל החישובים על קניות, ניקיונות והכנות. הוא חי מהרגע להרגע בביטחון שבסוף הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.
אולי גם זה יעניין אתכם:
אני מודה שאני נעה בין קנאה לעצבים מול הנינוחות הזו, אבל אני ממשיכה להתנהל בקו שביקשתי להנחיל בחיי – השתדלות מצד אחד והרפיה מן השני, וברווח שנוצר יש אפשרות לקב"ה להיכנס ולהשלים עבורי את העבודה בצורה הטובה ביותר עבורי.
אני מבינה שהרשימות שלי והצורך להספיק נובעות מתוך מקום של שליטה, ואפילו גאווה. זה כוחי ועוצם ידי – אני הספקתי, אני עשיתי, אני ניקיתי, אני סידרתי, הווה אומר אני מושלמת, אני טובה!
אבל בסופו של יום, אני צריכה לבדוק ביני לבין עצמי איך באמת אני מרגישה. האם אני מסכנה, עייפה, לחוצה עם הרגשת התקרבנות? האם אני מסתכלת על מה שהספקתי ושמחה בזה, או רק מתבוננת בכל מה שחסר לי בתסכול וייאוש?
אני מבינה שהעבודה שלי היא, שוב, למצוא את הרגע, את מה שעכשיו, לעשות את מה שאני יכולה ולזרוק את השאר על הקב"ה שישלים לי.
כן, עד לאן שידי משגת ולא יותר. את כל השאר לבטל. העיקר, להיות רגועה ושמחה ובידיעה שהשם אוהב ושמח בכל דבר שאני עושה ושהכוונה שלו היא לא חלילה לגרום לי לסבול מהמצוות ולהיות לחוצה, עצובה ועצבנית, ההיפך הוא הנכון כמובן. אני מזכירה לעצמי, שוב ושוב, שהעבודה האמיתית היא על האגו שמאיים להשתלט ולהטביע אותי, כי כשהוא מרים את ראשו אין מקום לבורא ועלם להשפיע עלי את טובו.
וזהו, אסיים עם עוד "וי", בינתיים, עד ל"וי" הבא…
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור