חנוכה ונקודות הקסם
הם כאן, ימי החנוכה, והם מביאים איתם אור, שפע והרבה נקודות שעושות קסמים. הרב שלום ארוש עם נקודות הקסם של הימים הכי קסומים בשנה.
חנוכה ממש כאן, במרחק נגיעה.
וחנוכה, חג מקסים מלא אור ושמחה, הוא חג שכולו חינוך.
כן, בימים אלה בזמן הזה כמו בימים ההם, אנחנו רוצים ליהנות מאורו של אותו חינוך, אותה דרך שהתוו לנו הצדיקים. לחנך את עצמנו ואת ילדינו ללכת בדרך הישרה ולהמשיך את אור היהדות. לדעת שהשמחה שלנו ההורים היא המפתח והתנאי הראשון להשיג איתו כל דבר, קל וחומר כשזה מגיע למשימה הכי גדולה שלנו בחיים – חינוך הילדים.
וזה לא קל.
בדור הזה אנחנו עדים לתופעה לא קלה של התרחקות והידרדרות הילדים מדרך החינוך שקיבלו בבית. כולם שבורים וזועקים, 'איפה טעינו? למה זה קורה לנו?'
ושאלה זו, אותה שאלה ממש, העסיקה את חז"ל בזמן החשמונאים.
חכמי ישראל באותו דור, שראו איך ההתייוונות הפילה לרשתה עוד ועוד יהודים, לא הפסיקו לשאול – כיצד זה יכול להיות? איך יהודי שטעם את טעם היהדות יהיה מסוגל לקום ולעזוב? איך אדם שראה את האור בוחר פתאום בחושך? איך אדם שמברך כל יום "אשר בחר בנו מכל העמים" יעזוב את מתיקות חייו ויצטרף למתייוונים? איך?!?
אותם חכמים הבינו גם, שהתשובה נמצאת בגוף השאלה עצמה: אם יהודי קם ועוזב את הדרך, זה אומר שמעולם הוא לא טעם את טעמה של יהדות! מעולם לא ראה את האור שבה! כן, הוא שמר תורה ומצוות, התפלל, עשה חסדים, אבל הכל היה חיצוני. בפנימיות, היה רחוק לגמרי מאור היהדות ולא הייתה לו שם הערכה לתורה ולמצוות, בטח שלא הייתה לו שמח בזכות להיות קרוב לקב"ה ולעבוד ולשרת אותו.
מאמרים נוספים בנושא:
בכל דור ודור ההתייוונות משנה את שמה וצורתה, אולם אור החנוכה, שהוא החיבור הפנימי לתורה ולמצוות – השמחה בעבודה הרוחנית שלנו שמבטאת את האהבה והתשובה לקיום התורה והמצוות – אור זה הוא התשובה והתרופה לכל תופעות התייוונות וההתרחקות. כל מי שעזב, ואלה שעוזבים, את הדרך, למעשה, לא עשבו שום דרך, אלא שהם לכתחילה לא היו בדרך האמת ולא היה להם שום קשר עם התורה והמצוות, לכן לא יהיה זה פלא שהם הגיעו לאן שהגיעו.
העצה היעוצה לכל אדם שרוצה להינצל מרשת ההתייוונות שקיימת בכל דור ודור היא – לטפח את הרוחניות! לשמוח בכל מה שהקב"ה נותן לנו, להודות לו על המתנה הנפלאה ועל הירושה הטובה שהנחיל לנו!
ילד שרואה הורים שמחים, מחוזקים, מתלהבים ומודים לבורא עולם על יהדותם, שעושים עניין מכל חסד, מצווה וצדקה, שנהנים להלל ולשבח – ילד כזה רואה במו עיניו את אור היהדות בחלק הפנימי שלה! ורק פעולות מתוך שמחה ואהבה עושות את הרושם האמיתי בליבו ומוחו של הילד, רק אז אפשר לטעום את טעמה האמיתי של היהדות. ורק כך, אדם דבק בדרך ולא מוכן להמיר אותה תמורת שום נזיד עדשים, ויהיה הכי טעים ומפתה.
מה אתם אוהבים?
הדוגמה האישית, היא נדבך נוסף וחשוב בחינוך הילדים. ילדים, באופן טבעי, מחקים את הוריהם. אבל הם לא מחקים אותם בחיצוניות, אלא בפנימיות! ושלא תיטעו, ילדים ניחנו בחוש עמוק ומפותח לקלוט ולהבין מה באמת מעסיק ומעניין ומושך את הוריו, ואת זה גם הוא יאהב בעצמו. לא יעזרו שום הרצאות ושום דרשות, אם אתה אוהב משהו באמת – זה יעבור לילדים שלך בלי שתדבר איתם על זה חצי מילה. ואם אתה לא אוהב את זה באמת, כל מה שתאמר, איזה רושם שתרצה לעשות – שום דבר לא יעזור, הילדים ניחנו בחושים מחודדים לקלוט שהכל שקר וכל מה שנאמר זה רק מן השפה לחוץ.
מי שמתבונן בילדם ומכיר את ההורים מקרוב רואה את הנקודה הזו במו עיניו ממש, כמו שאומרת הגמרא, "שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאיממיה" – מה שהילד מדבר ברחוב זה בוודאות מה שהוא קיבל מההורים. ובכל מיני בחינות רואים איך הילדים נמשכים למה שההורים שלהם מחוברים ואוהבים באמת. אם תתבוננו בילדים שלכם, תדעו היכן בדיוק אתם מונחים ומה אתם אוהבים.
חנכו את עצמכם!
לכן ההורים צריכים לדעת שלא ניתן לחנך את הילדים, אלא אם כן הם מהווים בראש ובראשונה דוגמה אישית אמיתית. שהם בעצמם מחונכים למה שהם רוצים להנחיל ולהוריש לילדיהם. אתם אוהבים חסד וצדקה? גם הילדים יאהבו לעשות את הפעולות המקסימות הללו. אתם אוהבים את התפילה? להודות? יודעים להכיר טובה? זה מה שהילדים יספגו לתוכם. אתם אוהבים את יהדות? זאת תהיה גם האהבה של ילדיכם. כי חינוך זה נתינה, ואי אפשר לתת לילד דבר שאין להורה בעצמו! לכן העבודה הראשונה היא ללמוד, להעמיק ולשנן את נושא השמחה – מידה שמבטאת את ההערכה והחיבור האמיתי למי שאנחנו, ובעיקר, ליהדות שלנו. אפשר לתרגל את זה עם עצות והדרכה מספרי חינוך, מעצות הצדיקים שקיבלנו לאורך כל הדורות, באמירת תודה על כל דבר, בשמחה על כל פעולה ודבר שאנו זוכים בהם, על כל מצב בחיים.
ובלי עבודה על נקודה זו, לא תמצאו אדם אחד שחי בשמחה אמיתית. אולי יהיו זמנים שבהם הוא יחשוב שהוא שמח אבל זו לא שמחה אמיתית, שהיא השמח תמיד בחלקו, ולא רק כשהשמש זורחת והציפורים מצייצות, אלא גם בזמנים קשים, גם כשלא הולך לו! גם בקשיים ובאתגרים, בירידות ובכל ניסיונות החיים! רק עם עבודה משיגים את הנקודה היקרה והחשובה הזו, שהיא הכרחית ונצרכת לכל תחום בחיינו. אני ממליץ מאוד ללמוד את ספריי בגן החכמה ושעריו בתודה, תוסיפו לזה את המרגליות שהן כמו שליף לכל מצב, והנה, קיבלתם הדרכה מעשית להיות בשמחה תמיד, לחיות את התודה וההודאה, וכמובן, לקבל את העצות הנכות והדרך הנכונה בתפילה על נקודה זו.
להאיר לכל העולם
אבל השמחה היא לא רק עניין מתוק ונפלא לחינוך הילדים, אלא קודם כל לחינוך האדם עצמו. אדם שלא עובד על מידת השמחה נמצא בסכנה גדולה מאוד – סכנת נטישת דרך חייו. כל זמן שהוא לא שמח בחלקו, לא שמח במצוות זה ביזיון לקב"ה, וזה ריחוק מאין כמוהו מהדרך. אז הציון במקרה כזה הוא לא רק 70 מתוך 100 אלא מינוס מיליון…. בלי שמחה איזו רוחניות יכולה להיות לאדם? אילו חיים יש לו, אם בכלל?!
אדם שמח ומודה, לא רק שהוא לא מושפע מכל הרוחות הזרות שבעולם, אלא הוא נעשה משפיע, הוא מאיר את האור הנפלא לכל יהודי בכל מקום באשר הוא. אדם שמח ומחייך – מקדש את שמו של הבורא ברבים, מעורר הרהור תשובה בכל רואיו. אנשים היום חיים בחושך ובעצבות נוראה, ופתאום, בא מולם אדם שמח עם חיוך על הפנים, הוא ממלא אות באושר ושמחה ומעורר בהם את הרצון להכיר את הפנים האמיתיות של היהדות.
ולעומתו, אדם שהולך כל היום עם פנים זועפות וכשהוא עצוב, ולא משנה אם הוא דתי ועם פאות וזקן עד הרצפה, זה מרחיק אותו ואת מי שרואה אותה מהיהדות, חזק את התפיסה העקומה שיש להם על היהדות. השמחה, אם כן, שומרת על האדם וילדיו מפני ההשפעות השליליות ומאירה ומקרבת וסוחפת את כל בני העולם. זכרו היטב, אתם לא מושפעים, אלא משפיעים!
אולי גם זה יעניין אתכם:
מה מחיה אותך?
ועוד דבר. השמחה במצווה מובילה לעוד נקודה עמוקה מאוד. כל המחלוקות ולשון הרע, ההשוואות והציונים שאנשים נותנים אחד לשני – הכל נובע מהעובדה שאדם לא טעם באמת את טעמה של היהדות. מי שזכה לטעום את הטעם הנפלא הזה, טוב לו בחיים. ברור לו מה הוא צריך לעשות כאן, הוא מתעסק בתכלית ובעבודה שלו ואין לו בכלל רצון לדבר על מישהו, להשוות, לעשות תחרות, להכאיב ולייסר את הזולת ולהתעסק בעניינים לא לו. והוא אפילו בעצמו לא מבין איך אנשים בכלל מעלים בדעתם להתעסק בדברים איומים כאלה? איך אפשר לדבר על מישהו מעם ישראל? על אותיות התורה?
אבל מי שרחוק בפנימיות שלו מהשמחה, מהרוחניות, מאור היהדות, הנשמה שלו מרוקנת, אין לו הערה למצוות שהוא מקיים וגם אין לו הערכה לעצמו. ממילא, אין מה שיחיה אותו. הוא מקבל את כל חיותו מהזלזול בכולם, מהביקורת, ממחלוקת ודברים רעים על הזולת. אוי ואבוי לאדם שזה מה שנותן לו חיות וכביכול כוח. השמחה מהעובדה שרע לאחרים, שצר להם, היא דבר איום. ההרגשה שאתה יותר טוב ממישהו היא השקר הכי גדול שיש. והיא, כמובן, נובעת ממחסור אדיר של שמחה.
אדם שמח, זה אדם שטוב לו עם עצמו. הוא לא צריך להשוות את עצמו לאף אחד. בבית שלו לא מדברים על אף אחד, המחלוקת בכלל לא עולה על השולחן וגם לא עוברת את מפתן הבית. בני ביתו הם אנשים שמחים וטובי לב, שרים ומאושרים. ולא רק שיש בזה רווח עצום בפני עצמו, אלא שאין חינוך ילדים טוב מזה. זו הדוגמה האמיתית לאושר שהילדים מקבלים מהוריהם, הדוגמה לגישה הנכונה בחיים.
אולם אם ההורים עסוקים במחלוקות, בדיבורים על קבוצה זו או אחרת, על הרב שלהם, על המחנך, על הגננת, על השכנים, לא רק שזה עוון נורא ואיום, זה גם הרס מאין כמו לחינוך הילדים. הם מקבלים השקפה מעוותת על היהדות, כאילו שהכל מושתת ובנוי על מחלוקת ושנאה השם ישמור, אין לילד הערכה לגדולי הדור, למחנכים, למבוגרים ממנו, לסובבים אותו, לחברים שלו. זה דבר שהורס ממש בתים רבים מאוד. ואז, לא רק שהילדים עצמם רחוקים ומתרחקים, אלא שגם לא נותר להם סיכוי להתעורר בהמשך החיים. החינוך השלילי תמיד ילווה את האדם, והעבודה על חינוך כזה – לעקור אותו מתוכו, היא עבודה לא קלה בכלל, אם היא באה זה רק אחרי שהנזק וההרס כבר נעשו, ולא פעם, חינוך כזה היה מעין סתימת הגולל על הסיכוי שאי פעם אדם כזה יזכה לטעום את טעם החיים האמיתי.
ימי החנוכה המקסימים ממש בפתח, בואו נתחזק מהם, נתחבר לאור שביהדות – לאור האמונה השלמה שהכל לטובה, ונשמח בחלקנו תמיד, בתורה ובמצוות, ברוחניות, בעבודת השם שלנו, ונזכה שיתקיימו בנו הפסוקים: "אור צדיקים ישמח" ו"עושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותיי", ונוסיף עוד אור ואהבה בעולם, נעלה את שלהבת היהדות בקרבנו שתאיר לנו ולצאצאינו לדורי דורות, אמן כן יהי רצון.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור