הצלחתי לא לקלקל!

"הילדים ממש נהדרים", פרגנה לי אחותי כשבאה לבקר אחרי תקופה ארוכה שלא התראינו. "תודה לא-ל" עניתי בסיפוק ובנחת, וחשבתי לעצמי שהתודה באמת מגיעה כולה רק לו.

אני זוכרת את עצמי אמא טרייה לתינוקת מתוקה ויפיפייה. כל כך רציתי והשתדלתי בשבילה שיהיה לה טוב, עד שהפכתי את זה לעבודה במשרה מלאה ממש.

לא חסכתי ממנה פינוקים, תזונה מזינה, חוגים ופעילויות. הגנתי עליה מכל משמר ולא נתתי לה לבכות אפילו עשר שניות. עטפתי אותה באהבה ותשומת לב בלתי נגמרת ונתתי לה כל מה שרק רצתה.

מבחן התוצאה לא איחר להגיע, והילדה הייתה בלתי נסבלת בעליל. בכל שנותיה הראשונות סצנות של בכי ותסכולים, קשיי שינה, חוסר גמישות ועוד דברים ומצבים שהיו מנת חלקי, ומנת חלקם של הסובבים אותה.

הדברים התאזנו מעט אחרי שבאה הבת השנייה. כמובן שהמשבר נמשך במשך יותר משנה, והקטנה חטפה ממנה כאפות כל אימת שהייתי מסובבת את הראש, אבל ברוך השם היא שרדה זאת בכבוד, מה שעזר לה לבנות אופי מחוספס וגמיש לכאפות מכל סוג שהן.

עצם העובדה שהייתה לי פחות אפשרות להגן על הבת השנייה, שיבחה את אופייה ואפשרה לה לפתח דרכי התמודדות עם המלכה של הבית, הלא היא אחותה הגדולה.

כשהגיע הבן כשלוש שנים אחר כך כבר הייתי עייפה יותר, ישנה פחות, מתמודדת עם קשיי הפרנסה, העומס והחיים. ההתייחסות שלי אליו הייתה כבר שונה לגמרי מזו של הראשונה או השנייה. אולי בגלל שלמדתי דבר אחד או שניים על החיים (כמו, למשל, שבעלי גם צודק לפעמים ושווה להקשיב לו). או, שעצם העובדה שהוא בן זה דבר שהפך את הכל לקצת יותר פשוט בשבילי, כמו לשים את הגבולות הברורים בלי לאכול את הלב ולחשוב שאני 'שורטת' אותו לעולמים, או שאני אמא רעה במיוחד.

מאמרים נוספים בנושא:

משולש האהבה

ככה אהבה אותנו אמא

אהבה של אמא

אוהבים אותך ילד

לך בתי, מאבא

תפילה של אמא

אני רק השליחה

המאמן האישי שלו

לבנות עם אהבה

יש מקום רק לאהבה

ואז בא הבן הרביעי וזמן קצר אחר כך החמישי…. ובזמן ההריונות, הלידות וההנקות, בקושי תפקדתי פיזית ונפשית. לא יכולתי לחבק ולאהוב. לא יכולתי להכיל או לשמוח. לא יכולתי לחנך או לתת דוגמה. פשוט, הייתי במצב הישרדותי עד יעבור זעם. שנאתי את עצמי שאני לא שם בשבילם, אבל ילדים כמו ילדים, מתרגלים לכל מצב ולכל אמא, גם כשהיא רעה.

מודה שהגעתי למצב שאני בעיקר מתפקדת ואין לי ממש זמן איכות עם הילדים שלי. התמונה הכואבת התבררה לי יום אחד, כשהילדים הגדולים נסעו לישון אצל סבתא ונשארתי עם הקטנים. פתאום, התברר לי שאין לי מושג במה לשחק עם בן השנתיים שלי, ושאולי מעולם לא ממש ישבתי ושחקתי אתו.

"רוצה פאזל? ספר? לגו?" ישבתי לידו על הרצפה ושאלתי. אבל הוא רק נענע 'לא' בראשו. "טאבלט" הוא אמר שוב ושוב, ולבסוף מצאתי את עצמי משחקת אתו בפאזל לפעוטות בטאבלט! ותוך כדי חושבת לעצמי, 'איך נפלו גיבורות?' שהרי לבכורה לא הסכמתי לראות במסכים עד גיל מאוד מאוחר! כשהגשתי לארוחת ערב גביע קוטג' עם כפית חד פעמית, הבנתי שהתקלקלתי סופית מאז סלטי הקינואה המושקעים עם האגוזים הקצוצים דק, הירק והחמוציות האורגניות ללא סוכר.

"איך הוא נרדם בקלות" אומרת לי חברה על התינוק שלי. ואני חושבת שכל פעם שהוא בוכה בגלל שהוא עייף, אני אומרת לעצמי 'שתיכף, מיד אחרי שאסיים את הדחת הכלים אגש אליו להרדים אותו', אבל עד שאני מגיעה הוא כבר הרדים את עצמו….

וגם, איך שהפסקתי לעשות לבנות מערכת שעות לבית הספר, כי כבר אין לי זמן, והן התחילו לעשות בעצמן, ואיך שלפעמים כשהן רעבות ואני בדיוק עושה אמבטיה לתינוק ואחר כך מניקה אותו, הן כבר מוציאות קרקרים עם גבינה ובמחבת ומתקתקות חביתות רק בגיל שמונה, ואיך שהקטן שלי מבקש ממני "אמא אמא, אני אוצה עוד אורז", ובגלל שאני עסוקה הוא כבר עולה על כיסא ומוזג לעצמו…

אז הכוונה הראשונית היא לפנק, להעניק, לרחם, להכיל, לספק את כל צרכיהם, אבל הטיפול בחמישה ילדים ובבית הפכו את המציאות שלי לברירת מחדל ולסדרי עדיפויות, ובחלל הגדול שהתפנה השם מסייע לילדים למלא אותו בעצמם.

זה דומה קצת כמו למה שהיה זמן הגזירות של פרעה – להרוג כל בן שנולד במצרים. המדרש מספר שהאימהות החביאו את התינוקות בשדות והקב"ה גידל אותם ודאג לכל צרכיהם. הם ניזונו ונשמרו מבורא עולם ממש.

כך גם אני מרגישה עם ילדיי כיום. נכון, אני שם, אבל הרבה פחות ממה שהייתי רוצה. אני לא באמת יכולה לשמור ולהגן על כל ילדיי וחייבת, בלית ברירה, לשחרר אותם לעצמאות.

מתוך השחרור הכפוי שלי, נוצר מצב בו הם נאלצים להתמודד עם המציאות הקשה לפעמים, מה שהופך אותם לאנשים יותר חזקים, מתחשבים, רגישים, נדיבים, נבונים, מכילים ועצמאיים, אפילו בגיל שנתיים.

אז באמת, כשאני מתבוננת בהם אני מתמלאת נחת, אבל אני גם יודעת שאם זה היה תלוי רק בי לא בטוח שהתוצאה הייתה אותה תוצאה. וככה אני גם עונה לכל מי שמשבח אותם בפניי – "אני? אני רק הצלחתי לא לקלקל".

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com