לחיות את החיים

גישה לא זרה לי בכלל. אימצתי אותה
פעם, לפני שהבנתי מהי מהות החיים באמת.
וכשהילדים נכנסים למשוואה זה כבר נראה
אחרת. צריך יותר מיומנות כדי לארוג את
התמונה הנכונה ולא להרוג אותה…
 
 
אתמול, כשדיברתי עם חברתי משכבר הימים, היא התקילה אותי כשהצהירה: "בשנה הבאה אהיה בת ארבעים, ואני מתלבטת אם 'לסגור את הבאסטה' או להביא עוד ילד".
                                             
"למה את צריכה להחליט על זה עכשיו?" התפלאתי. "ילדים אפשר להביא גם אחרי גיל ארבעים".
 
"אני לא רוצה להיות אמא זקנה", היא השיבה.
                                                                         
בעדינות ובלי להעליב אותה ניסיתי לברר מה עוד עוצר בעדה. הרי יש לה בסך הכל שתי בנות, אחת מהן כבר בת שש ואפילו יכולה כבר לעזור לה עם תינוק קטן. מה יש פה בכלל להתלבט? זה נראה כמו זמן מצוין להביא עוד ילד!
                                                                                                
"אני רוצה לגמור כבר עם השלב הזה של הילדים בחיים שלי. אני רוצה ליהנות מהחיים, לנצל אותם עד תום, לממש את עצמי, לנסוע, לבלות…"
 
הגישה הזאת בהחלט לא זרה לי. זאת הגישה של כל חבריי התל אביביים, ואותה אחת שאימצתי לעצמי לפני שחזרתי בתשובה, לפני שהבנתי שהמהות של החיים היא לעבוד את השם, לשפר את מידותיי ולעשות חסדים. זה ברור לי, מאז שיש לי ילדים, ואני אף מטיבה ללמוד זאת. וככל שיש יותר ילדים במשוואה, כך דרושות יותר מיומנויות, מחשבה ולימוד בכדי לארוג את התמונה הנכונה, ולא להרוג אותה…
 
לפעמים, גם אני עדיין שואלת את עצמי, למה אני צריכה את כל זה? תנו לי ליהנות מהפיקניק של החיים האלה, לנסוע, לראות עולם, לאכול אוכל טעים, לבלות עם חברים, לראות סרטים, ליצור. בקיצור, לחיות את החיים.
 
ואז מה? אני עונה לעצמי. אתה מבלה ומבלה ובפנים נשאר איזה בור עמוק שלא נסתם, משהו כל הזמן חסר, רעב, לא מסופק.
 
ומה עם הזמנים שבכל זאת צריך לעבוד, זמנים שבהם דברים לא מסתדרים כמו שרוצים, הם לא נקראים חיים? האם בזמן שאנחנו עושים דברים שקשים לנו ואנו רק סובלים, אז זמן האיכות היחידי הוא זה שלא מצריך מאיתנו עבודה? אם כך, אז רוב חיינו הם סבל ורק הרגע הזה בסוף היום, או בחופשה השנתית, או בבילוי המזדמן במסעדה – הם מה שנקרא לחיות את החיים?
 
אם זהו המצב אז יש מעט מאוד חיים בכל החיים האלה. האם כל החיים עוברים עלינו בציפייה לזמן אחר? זמן שיהיה לנו יותר טוב בו? שיהיה לנו יותר כסף, שהילדים יהיו גדולים ועצמאיים, שנגשים את עצמנו באמת ונמצא את ייעודנו, את מקומנו, את הבית שלנו בעולם הזה?
 
ברור לי שאם זה כך אז פספסתי משהו ובגדול. זה מצב שעלולים להעביר בו חיים שלמים בציפייה לעתיד טוב יותר בזמן שההווה מלא בסבל. 
                                                                         
כדי ללמוד מה חשוב בחיים, אני, בין השאר, חוקרת את הסבתות שלי ואנשים מבוגרים בכלל. כשאני מדברת איתם אני שואלת האם יש להם חרטות על מה שלא הספיקו לעשות בחייהם. מעולם לא קיבלתי תשובה כמו 'אני מתחרטת שלא נסעתי לפריז', או 'שלא אכלתי אף פעם ביצת יען', או 'שלא הצטלמתי עם גנדי'. התשובה היחידה שקיבלתי היא, אני מתחרטת שלא הבאתי עוד ילדים לעולם. תנסו בעצמכם ותראו.
 
לי זה עוזר להבין מה העיקר בחיים, ובעיקר להבין את העובדה שאת הגלגל הזה לא ניתן להחזיר לאחור, כי "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים".
 
אז לפני שאנחנו שוקלים אם להביא עוד ילדים לעולם מטעמי נוחות, אנחנו צריכים לחשוב האם הנוחות היא טעם החיים? האם זה מה שבאנו לעשות כאן? האם זה מה שמצופה מאיתנו או מה שאנחנו מצפים מעצמנו? והאם, אם נמנע ילודה, באמת יהיה לנו נוח יותר בחיים האלו? האם בסוף החיים נסתכל אחורה ונאמר: 'אח, מיציתי את החיים האלו כמו שצריך. היה לי ממש נוח'?