פרופורציה, זה שם המשחק!
במצבים ששום דבר לא עוזר והבלוז ממשיך לתפוס אותי ולהציק לי, אני נודדת במחשבות שלי למקום שייתן לי קצת רוגע ואיזון... פרופורציה, זה שם המשחק.
פרופורציה, מידתיות, יחסיות – כל אלה הם חלק מהחברים שרכשתי, ושמסוגלים להציל אותי כשאני נופלת לדמיונות ולסיוטים שלי על חיי.
אני זוכרת את עצמי בילדותי מוצפת בים של רגשות, בטוחה שהנה מתקרב סוף העולם ועוד רגע אחד והכל עומד להסתיים. עלבון, כעס, ייאוש ואכזבה מציפים אותי ונדמה לי כאילו לעולם לא יעברו ואני אתקע כך לנצח בתהום שחורה ועמוקה מאוד.
רגע אחר כך אני שמחה. שמחה כמו שלא הייתי מעולם. השמחה מציפה אותי בגלים מתגברים ואני כמו רוכבת על רכבת הרים שאין לה סוף.
המעבר החד בין מצב טוטאלי אחד למשנהו היוותה טלטלה עזה מדי עבורי, וכמה רווח לי שגדלתי קצת ויכולתי לעשות סדר, להשתמש בזיכרונות שהצטברו ולדעת שכבר הרגשתי ככה בעבר ובסוף גם זה עבר וחלף לו ושכל מצב הוא זמני, גם אם נדמה שזה לעולם לא ייגמר.
עד היום קורה לי שאני מוצאת את עצמי במצבים קיצוניים של לחץ, כשהכל קורה בבת אחת – הילד נופל ומקבל מכה, כוס מתנפצת לאלפי רסיסים וכולנו יחפים, הטלפון מצלצל עם שליח שצריך להגיע ומחפש את הבית, הבנות רבות ומכות אחת את השנייה והחתולה מייללת שהיא רוצה אוכל. הרגע הזה שבו יש כל כך הרבה רעש ואני לא יודעת למי לגשת קודם, נדמה לי לעיתים כאילו סוף העולם הגיע ואני רק רוצה פוס מהמשחק, לעצור ולגמור עם הכל, לצרוח עד לב השמים וליפול שדודה לאדמה.
מאמרים נוספים בנושא:
כמובן, אחרי שעוברים כמה רגעים והכל חוזר לקדמותו אני לא מבינה למה הייתי כל כך דרמתית וסופנית, וכמעט צוחקת על עצמי על תסמונת הילדה האבודה.
גם לפני פסח יש לי את הבחינה הזאת – לנסות לשמור כל הזמן על פרופורציה ולא לתת לפירורים להוציא אותי מדעתי, במיוחד כשאני נהיית אובססיבית ומדמיינת שאין מקום אחד בבית שחף מפשע ושסופי נדון להיכשל במלחמה הזאת מול החמץ. כמובן שהשפעות הקרב הזה ניכרות כשאני צורחת כל הזמן "תאכלו בחוץ, תאכלו בחוץ" (תודה לא-ל שיש בחוץ לאכול בו…) ורק הידיעה שכבר עשיתי זאת בעבר, אפילו כמה וכמה פעמים ובהצלחה מרובה, עוזרת לי להאמין שאכן הניצחון, כך או כך, מובטח לי בסופו של דבר.
אבל גם במצבים רגילים של יומיום, לא באיזה שיא של דרמה או מתח, אני נשענת על פרופורציות כדי לעודד את עצמי.
בתוך מצב הרוח הבלוזי שבשגרת הטיפול בילדים או בבית שתופס ומאיים להטביע אותי בסיזיפיות ובשיממון אני נזכרת:
נזכרת, בחברתי הטובה שאחיה עצורים כבר יותר משבועיים בכלא על לא עוול בכפם, ללא עורך דין ובלי זכויות אדם בסיסיות, רק כי הם חשודים בכך שתכננו להרע לערבי – מה שלא היה ולא נברא. חושבת על הוריהם שחוגגים את ליל הסדר בלעדיהם, על נשותיהם וילדיהם וגם על הנער בן ה-16, אחיה הצעיר, שמרוב עינויים כבר הובילו אותו בבהילות לבית החולים.
שבט אחד גדול של צדיקים שגר במרכז הארץ וברגע אחד, כרעם ביום בהיר, השתנה עולמם לאי ידיעה כואבת ומפחידה.
ועוד נזכרת, בחברתי שהחליטה באומץ ולאחר שנים של אלמנות להביא לעולם ילד בלי בן זוג שיעזור לה, וכמה חודשים אחרי הלידה גילו לה את המחלה ועכשיו – איזה פחד – מי יגדל את הילד אם ח"ו המחלה תכריע אותה?
ובמצבים ששום דבר לא עוזר והבלוז ממשיך לתפוס אותי ולהציק בכל החלפת טיטול והרמת עוד צעצוע סורר מהרצפה, ונדמה שלעולם לא יגמרו הצעצועים או הטיטולים, אני מרחיקה עוד יותר, לתקופה לא ממש רחוקה אבל אפילה עד מאוד, וחושבת על היהודים בשואה האיומה ועל כל התמודדויות הנוראיות שהם נאלצו לעבור.
נכון, זה אולי לא יפה שאני משתמשת בשואה ו"מנצלת" אותה להרגיש טוב יותר, אבל אני מרשה לעצמי להפליג בדמיון, כמו שעשיתי כל כך הרבה פעמים בעבר, וממש לדמיין את עצמי שם בתור ילדה או כאמא או כאישה, או אפילו כקאפו (השוטרים היהודים) ורק מכמה שניות של דמיון שבו כל גופי נכמר, נומק ונכבה – אני חוזרת אל הטיטול ואל הצעצוע בתחושת הודיה ושבח עצומה וגדולה עד מאוד.
פרופורציה – זה שם המשחק, והלוואי שנזכה תמיד להיות מאוזנים, במידות טובות, שנזכור להעריך ולהודות על כל הטוב שבחיים, אפילו כשנדמה לנו שהוא "רע".
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור