רצח לא פוטוגני

בזמן האחרון מתפלק לי הלשון הרע בלי יכולת לעצור את זה.

אני יודעת שזה לשון הרע לפני שאני פותחת את הפה, אבל יש איזה רציונל שעובר לי בראש, בשבריר השנייה של זמן ההתלבטות, שמשכנע אותי שזה בסדר להגיד את זה.

ואז זה פשוט יוצא, באחת. כמו הצורך להקיא שמגיע בלי שליטה.

אחרי זה אני מרגישה רע עם עצמי. למה אמרת? ולמה? (עם צירה תחת הלמד), מה זה נתן לך? מה הרווחת מזה? ועוד כהנה וכהנה שאלות מייסרות.

האופוריה שנוצרת מהשיחה על מישהו אחר מתחלפת באחת בתחושת כישלון ואכזבה עצמית.

אני יכולה לשבת עם חברה ולדבר על מישהי אחרת, כשבתוך המוח יש לי שני אנשים קטנים שמדברים איתי בו זמנית.

"היי, גברת, זו רכילות לשמה מה שאת אומרת עכשיו. מה הקשר עכשיו לדבר על מישהי כשהיא לא פה?" עוד הוא מדבר וכבר יש לי קוצים בכיסא (כמו שאומרים בגן של הבן שלי) ונהיית לי תחושה לא נוחה בכל הגוף. בא לי לברוח, להסתתר, לבטל את כל השיחה הזו. אבל זה כבר מאוחר מדי. היא מתגלגלת מאליה.

ואז השני מתחיל לוקח את רשות הדיבור. "נו, מה כבר קרה?" הוא אומר בזלזול "זה לא שאת אומרת פה דברים רעים או כאלו שיעשו לה נזק. את בסך הכל מבררת פה נקודה. נקודה, שבלעדי העלאת השם והמקרה הספציפי הזה, לא היית מצליחה לעמוד על דיוקה. וגם עטפת את זה בכל כך הרבה דברים טובים עליה, ובלי שיפוט או ביקורת". אני מרגישה קצת יותר בנוח כשהוא ממשיך, "את בכלל עושה לה טובה גדולה. לה ולך ולחברה שנמצאת איתך עכשיו. חוץ מזה, שכולם כבר יודעים את זה אז בכלל זה לא נחשב"… הוא ממשיך לסבר את אוזני והפה ממשיך "להפיק מרגליות".

מאמרים נוספים בנושא:

מכה עוברת, אבל מילה נשארת

וכמה דמעות נשפכו?
לשון חמקמקה
לשמור על זכות השתיקה

משימה בלתי אפשרית?

טיפול שורש

וכמה דמעות נשפכו?

אז תהיה עז כנמר

כסף מצחיק

כשאני מצליחה להבין שמה שקרה כאן לא ממש היה לעניין, זה כבר מאוחר מדי. הדיבור יצא, התרחב והתארך, הרבה מעבר למה שרציתי. אם הייתי יכולה הייתי עושה רוורס על כל השיחה הזו. כמו בסרטים, עם הצלילים הנלווים של השאיבה ההפוכה והפולולולורופ. באמת.

מה הסיפור שלי עם הלשון הרע הזה? באמת, מה כבר הבעיה פשוט בלסתום את הפה?

אני שוב ושוב נופלת לאותה מלכודת, אפילו עם אנשים שמודעים לנושא וזה חשוב להם, כמו שזה חשוב לי.

ניסיתי פעם ללמוד הלכות של החפץ חיים. הייתי קוראת כל יום כמה הלכות לפני השינה. זה היה לפני הרבה שנים.

יום אחד הגיע בעלי ומצא אותי בוכה.

"מה קרה?" הוא שאל בבהלה, כי זה די נדיר שאני מזילה דמעות.

"אני לא יודעת על מה לדבר. איתך או בכלל. אני מרגישה שאני לא יכולה להוציא אף מילה מהפה" השבתי לו בטון מנוזל, "אסור לדבר על כלום" המשכתי למשוך באפי.

הבעל עשה מה שהוא עושה הכי טוב במצבים כאלה – הוא סגר את הספר ואמר לי לנוח ממנו לתקופה מסוימת.

אז כן, הוא הצליח להרגיע אותי וחזרתי לחיים. אבל מאז נשארה לי מעין טראומה קטנה ולא העזתי לפתוח את הספר הזה שוב.

המחשבה על ללמוד את ההלכות באופן יומיומי באמת מפחידה אותי. ידע זה כוח. ידע זאת מחויבות. מצד שני, לא לדעת ולחשוב שאתה עובר עבירות זה מצב ביניים בעייתי ומטריד.

אם לא הייתי יודעת כמה זה משמעותי לשמור על הלשון, עוד הייתי מצליחה להעביר את זה איכשהו. אבל הבעיה היא, שככל שעובר הזמן אני מבינה יותר ויותר שזה הבסיס לשנאת חינם שבסופו של דבר מביאה לפילוג, לחורבן, לעיכוב הגאולה ולחיזוק הסיטרא אחרא (הצד האחר).

זה בגדול.

ובקטן? זה פשוט יכול להרוג בן אדם. ככה. רצח לא פוטוגני. בלי דם שמשפריץ לכל עבר, כי את הנשמה שמתפוצצת בגוף עדיין אי אפשר לראות…

איי איי איי, אבא שבשמים. כנראה שנהיה חייבים לאזור אומץ, לשנס מותניים ולצלול לאיזו הלכה או שתיים.

ומה אתכם?

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com