אלוקים לא טועה!

בהתחלה חשבתי שאחי ג'וש היה ילד נורמאלי. הייתי ילדה קטנה ולא ידעתי הרבה. לא השוויתי אותו לאף אחד, לכן קיבלתי אותו כמו שהוא בלי שאלות. אבל כשגדלתי קצת והייתי מודעת יותר להבדלים ושינויים, הבנתי שמשהו לא בסדר איתו. בריה לא רגילה, מקרה שהצליח לחמוק איכשהו מהרדאר של אמא טבע ובדרך נס הצליח לשרוד.

ג'וש נולד כילד שני להורים ההיפים הצעירים שלי. מחאות נגד מלחמה, ג'ינסים קרועים ובגדי תאי-דאי היו חלק בלתי נפרד מהם, לכן הופתעו קצת לגלות שבנם אובחן כסובל מעיוורון מולד ופיגור שכלי. במשפחה של אמא שלי היה גן שאף אחד לא היה מודע אליו, אותו היא נשאה. היא נשמה נשימה עמוקה כשהסתכלה על התינוק שצרח לה בידיים והבינה שהגיע הזמן לקחת נשימה עוד יותר עמוקה ולצאת לדרך חדשה. הקיום של ג'וש השליך את ההורים שלי למסלול חיים אחר ושונה, ותוך שלוש שנים בתוך מסלול חיים זה אני נולדתי.

לא ידעתי באמת מה לעשות איתו. הוא היה פראי ומוזר והשמיע הרבה קולות מוזרים ומרגיזים. כילדה, לא כל כך אהבתי אותו אבל גם לא האשמתי אותו בגלל מי שהוא. הרגשתי רע שהוא זה שקיבל את הגן האיום הזה. הייתי נבוכה בגללו, אפשר לומר גם שהתביישתי. ידעתי שזו לא אשמתו שהוא לא יכול לראות, לדבר או לתקשר, אבל הקיום המתסכל שלו הטריד אותי לא מעט. לא יכולנו לשחק או לדבר אחת עם השני. לא יכולנו לעשות שום דבר "נורמאלי" שאחים עושים. הייתי כמו בלתי נראית עבורו. לדבר איתו היה משהו חסר תועלת כי הוא לא הבין אותי או הגיב לדבריי. נראה שכל מה שאחי הגדול ידע לעשות היה רק לצרוח, לשבור דברים, לצבוט למשוך לי בשיער. וכתוספת לכל הכאוס בחיי, כל המשפחה הייתה סביבו. כל תשומת הלב של ההורים שלי הייתה רק בשבילו. ניסיתי להסתדר עם זה, אבל אפילו ברגעים הכי מוצלחים שלי, כשהאהבה שלי אליו התחזקה, במוח האחורי שלי תמיד האמנתי שהוא תאונה גנטית חיה ונושמת.

הייתי חייבת להפנות את האצבע המאשימה על מישהו, אז הפניתי אותה אל אלוקים, הרב הגדול ההוא מהשמים, שהוא, כפי שאמרו לי, יצר את הכל. אחרי הכל, אם הוא אחראי היחידי אז האח המוזר הזה שהוא נתן לי חייב להיות גם כן באשמתו.

בעוד הייתי עסוקה בלנסות למצוא חוסר צדק במערכת הצדק של אלוקים, ההורים שלי היו עסוקים בלמצוא את הטוב של אלוקים. המצב של ג'וש הוביל אותם לחפש תשובות לשאלות שהם אפילו לא ידעו שיש להם. הם חיפשו נחמה, משמעות ומטרה, והצעד הראשון שלהם במסע הוביל אותם לביתו של מרפא הילר נוצרי, "עושה ניסים" כפי שכונה בפי כל וריפא לא מעט אנשים ממחלות חשוכות מרפא.

לא, הוא לא החזיר את מאור עיניו של ג'וש גם לא את היכולת המנטלית שלו, אבל הוא הצליח להדריך את ההורים שלי חזרה אל השורשים שלהם. עם מזוזה על צווארו וצלב על הקיר הוא כמעט התעלף כששמע שההורים שלי יהודים. "אתם יהודים ובאתם אלי?" נבהל. "למה?! הדת שלכם כל כך עשירה. יש לכם את התורה! את הקבלה! לכו!" הוא אמר כשהוא מצביע על חנוכייה שהייתה על אחד המדפים בחדרו, "חפשו לכם רב קדוש ולימדו את הדת שלכם. ואני אתפלל שאבינו, אלוקי משה, ירפא את הבן שלכם". והם הלכו.

מאמרים נוספים בנושא:

הילדים המיוחדים של אלוקים

הכי מאושר בעולם

יש לי טרשת נפוצה, תודה.

אז זהו, תודה

יש אלוקים? אז למה הם מוגבלים?

רפאל, הבן של אודליה

לטייל עם אבא

לא מושלם זה דווקא כן מושלם

ניסיון על כיסא גלגלים

המתנה של נתנאל

לכל סבל יש משמעות

המסע שלהם הוביל אותם לשחזור של בית המקדש, אחר כך לבית כנסת קונסרבטיבי ובסוף לבית כנסת אורתודוקסי מודרני. באותן שנים של צמיחה רוחנית המשפחה שלנו גדלה. ולפני שהבנתי, כבר היינו שישה אחים – שלושה בנים ושלוש בנות, כשג'וש ואני ילדי הסנדוויץ'. האתגר הפך קשה יותר כשג'וש הפך לנער מתבגר. ההורים שלי החליטו להעביר אותו למוסד לנערים עם קשיים ועיכובים בהתפתחות. הם אמרו שהוא צריך טיפול תמידי והשגחה צמודה בסביבה שתספק את הצרכים שלו על הצד הטוב ביותר. למרות שידעתי בתוכי שזו האמת, הרגשתי רע. כשהוא עזב הייתה לי הקלה מצד אחד, אבל מצד שני הייתי גם מאוד כאובה. כל העניין הזה היה פשוט לא הוגן.

הבית החדש שלו היה באחד מפרברי שיקאגו ובכל יום ראשון היינו נוסעים לבקר אותו. לראות אותו שם זה כאב לי מאוד. ריחמתי עליו ועל איכות החיים שלו ושנאתי את הקיום שלו ושל הילדים האחרים, שלעניות דעתי רק סבלו. הביקורים במקום הזה היו בשבילי כמו להיות על רכבת הרים שמערבלת את כל הבטן מבפנים, במיוחד כשעלתה בי השאלה – אם הייתי אחד מהם?… כל פעם שהגענו לשם בכיתי. לא מצאתי טעם לחיים הנוראים שלהם, הם נראו כל כך לכודים – בתוך עצמם ובתוך המוסד הזה. כמו בית סוהר חסר משמעות, חדר עינויים לנשמות תמימות שנוהל על ידי סוהר מזעזע ואכזרי… אלוקים.

השנים עברו והספר בגן האמונה הגיע לידיי. ואז הכל השתנה.

קראתי את הספר הזה מספר פעמים, שאבתי ממנו כל מילה כמו סחבה יבשה שזקוקה לכל טיפת מים. קראתי ושוב קראתי, הפנמתי את המסרים והתחלתי לדבר עם בורא עולם כל יום. ורק אז, הבנתי סוף סוף שבורא עולם הוא אבא יקר ורחמן. יש לו מטרה. אין אצלו טעויות. וכל מה שהוא עושה – לטובה הוא עושה. לפחות כך הגעתי למקום בו אני מקבלת את ג'וש, את חלקו בחיים, ואת איך שהמצב שלו השפיע על בני המשפחה ממקום אמיתי ושלם.

עכשיו, הרבה שנים מאז ועם חמישה ילדים משלי, אני מחכה לימי ראשון – לבקר את ג'וש עם בעלי והילדים. הוא עדיין חי וגר שם. לא הרבה השתנה בחייו. אפילו עכשיו כשהוא בן 40. לא, אין לו שום דבר בחייו – לא תואר, לא אישה, לא ילדים, לא כסף, לא רכוש, לא עבודה או הישג כלשהו. שום כלום. אותו ג'וש שהכרתי מאז ומתמיד. אבל לא אני. אני עברתי כמה שינויים, כשהעיקרי הוא לבטוח בבורא עולם! עכשיו אני מגיעה לשם ורואה את כל הנערים שהפכו לגברים, ואני מצליחה לחייך אליהם ולומר להם שלום. אני יכולה גם לעזור לג'וש לנעול נעליים ממקום רגוע ומבין יותר ולקחת אותו לטייל קצת בחוץ. זה לא שובר אותי כמו בעבר. אני מרגישה חזקה ומעריכה את ג'וש על מי שהוא. כי עכשיו, כשהשליליות שלי נעלמה מהאופק, אני פתוחה לקבל את המתנות שאלוקים נותן לי בזמן שלי עם ג'וש. העיוורון שלו מעודד אותי לחפש את הפנימיות והשתיקה שלו מאתגרת אותי להקשיב לדברים שאין להם קול. אני מעריכה את הזמן שלנו ביחד ומודה לבורא עולם עליו, ועל היותי אחותו הקטנה.

לא מזמן, באחד מימי ראשון, לקחתי אותו לטיול בשדה הירוק והרחב של המוסד. שלובי ידיים, הובלתי את ג'וש משל הייתי כלב הנחייה שלו. כמו תמיד, לא הייתה שום שיחה בינינו, אפילו לא כמה מילים. דיברתי קצת והוא היה מזיז את הראש מצד לצד, לפעמים שחרר קול מוזר או שריקה, אבל לרוב היה שקט. זו הסיבה שהייתי צריכה לעצור ולשתוק, לאפשר לצלילים להישמע, להשתיק את המוח שלי. ההשפעה שלו עזרה לי לפקוח את עיניי הפנימיות לדברים שאינם נראים לעין, אבל כן לנשמה.

תוך כדי ההליכה שמתי לב שבשדה הירוק והיפה היו קבוצות של עשבים צהובים. בהתחלה חשבתי שהם ממש לא מתאימים למרקם המקסים של השדה, 'רגע אחד, איך הם הגיעו לכאן? זה אמור להיות שדה ירוק בלבד. העשבים הצהובים האלה פשוט חצופים, הורסים לי את כל הירוק והיפה הזה!…' אבל אז הבנתי שהמחשבה הזו בעצם מאוד מגוחכת והתחלתי לקבל אותם. 'העשבים האלה קיימים' אמרתי לעצמי. 'ואת יודעת מה, סאני? הם באמת יפים! הם מוסיפים קצת צבע ושוני לירוק המונוטוני הגדול הזה…' כאילו העשבים הצהובים הוטמעו בכוונה בין הירוק כדי לתת צבע, הרמוניה וניגוד. ובאותו רגע הבנתי שהעשבים האלה לא נוצרו סתם כך מעצמם. הם בריות נצרכות בדיוק כמו הפרחים, העצים ושאר העשבים הירוקים והיפים. הם לא היו פה אם אלוקים לא היה רוצה. כן, הם נראים כאילו צצו סתם כך מעצמם, אבל שום דבר לא יכול לחמוק מבורא עולם, אפילו לא עשב צהוב עלוב וקטן!

התובנה המתוקה הזו תורגמה מיד לאור רוחני פנימי שהאיר לי בפנים עוד יותר: ג'וש הוא בריה יקרה עם מטרה גדולה בעולם הזה! כן, ידעתי את זה גם לפני כן אבל הפעם זה הרגיש אחרת. המסר הזה באמת הכה בי חזק הפעם, כי כשהייתי ילדה חשבתי שג'וש הוא תאונה גנטית, עשב מבחיל ודוחה בגינת המשפחה שלנו. אבל עכשיו אני מבינה שהיצר הרע תעתע בי שנים. אלוקים הוא לא אומן שבטעות צייר משהו ואמר, 'אופס.. פספסתי עם זה אבל לא משנה… אוסיף קצת צבע כדי שאף אחד לא ישים לב…' ממש לא! כל נקודה בתמונה הענקית של הבריאה הזו מתוכננת ונמצאת במקומה בדיוק מושלם ובהשגחה פרטית עצומה ונפלאה. ואם זה נכון לגבי עשב, תארו לעצמכם עד כמה זה נכון כשמדובר בבני אדם, יציר כפיו, נזר הבריאה. הוא בכוונה ברא בשלמות כזו אנשים לא מושלמים עם חסרונות ויתרונות, עם כישרונות ונקודות חולשה, יכולות וחוסר יכולות. אין טעויות גנטיות או חוסר התאמה של תאים ונוסחאות. אין טעויות בבריאה. אלוקים לא טועה.

בכל בוקר אנו מברכים בברכות השחר "ברוך אתה ה'… פוקח עיוורים", ואני מוסיפה לברכות שלי "ואחי היקר, כמה שאני שמחה שהוא פקח את עיניי לראות אותך!"