עברית שפה יפה

"את יודעת, חברה שלי בגילי והיא כבר סבתא לשני נכדים", אמרה לי שכנתי הצעירה ממנה בכמה שנים.

"די! זה מטורף, זה הזוי ברמות", עניתי לה.

"הבת של כהנא התחתנה עם הבן של מזרחי" צותתי לשיחה מחוץ לבית הכנסת, "מה את אומרת? מגניב טילים". "נכון שזה היסטרי?"  להגה זאת לשנייה.

"תראי את השמלה שקנית… וואו, תקשיבי, זה היסטרי, את נראית פצצה עם זה", אמרה לי חברתי.

מתי זה קרה, שהתחלנו לדבר ככה? אני לא מתכוונת לעגת הסלנג – לתהליך הטבעי שקיים בכל שפה, אלא לכך שאימצנו בשפה שלנו את כל התיאורים השליליים והאפשריים רק כדי להעצים תיאור שהוא בעצם חיובי.

רובנו עושים את זה כל יום, ולפעמים גם כמה פעמים ביום. זהו חלק טבעי ואינטגרלי מצורת ההתבטאות שלנו, ולמרות שאנחנו מודעים ברמה זו או אחרת לעניין, אנחנו ממשיכים להשתמש במילים הללו בלי להניד עפעף. זה לא דבר חדש מהיום וגם לא מאתמול. כינויים מוזילים לנשים, כמו "חתיכה", השתרשו בשפה כבר לפני עשרות שנים. אבל לעומת ימי העבר, בהם היה ברור שזוהי שפה נמוכה שבה השתמשו קומץ קטן של אנשים, היום השפה הזו נפוצה כמעט בכל פה. ילדים קטנים בני שלוש, כאלו שהשפה רק מתחילה להיות שגורה בפיהם כבר אומרים "חבל על הזמן" ו"דפוק", וילדים גדולים יותר, טוב, אני לא רוצה להעלות על הכתב את מה ששגור בפיהם, ויש גם לא מעט מבוגרים שמשתמשים בהן.

אני מודה, שגם אני משתמשת בסלנג השלילי הזה כל הזמן, ואפילו נהנית מזה. השימוש בתיאורים כאלה נותן סוג של כוח, של תקיפות הדברים, של עוצמה, של תחושה שאני עדכנית, רלוונטית, חלק בלתי נפרד ממה שקורה עכשיו.

מאמרים נוספים בנושא:

פה מלא טוב

שפת האהבה

מקצוע הדיבור

העוצמה שבדיבור

חיים ומוות ביד הלשון

זה מתחיל בדיבור

מדברים ונדבקים

רק כמה מילים

מילה טובה או תרופה?

יתכן שהצורך שלנו בתיאורים כה עוצמתיים ושליליים, נובע מהאדישות שאנו מפתחים אל העולם שאנו חיים בו. החשיפה היומיומית אל תוך הקרביים של החדשות הנוראיות שאנו שומעים בכל יום, הזמינות והתדירות שלהן, מצריכה מאיתנו לבנות חומה פנימית שחוסמת רגשות, ובמקביל, לבנות גם חומה שפתית שתתאים לתוכן המזוויע שאנו נחשפים אליו. אבל יחד עם התוכן הקשה לצפייה או שמיעה, אנו מקבלים גם גלים של חוסר תקווה, של תחושה שהעולם הולך מדחי אל דחי ושמצבנו הוא בכי רע. בנוסף, ישנה תחושה שאנחנו כבר לא מצליחים להבדיל בין טוב לרע, או יותר נכון שהם כל כך מעורבבים ביניהם עד שההפרדה כבר איננה ברורה מאליה. האדישות, הבלבול והחשיפה לקיצוני מתבטאים בקורלציה בשפה שלנו. בלי משים, אנחנו מניחים לכל הבלגאן של העולם להיכנס לשפה שלנו, קרי למחשבות שלנו, ומשם לרגשות. זה ידוע שדבר מושפע מדבר, לכן אין מנוס מכך שגם המעשים שלנו יושפעו מכל אלה.

כשמישהי העירה את תשומת ליבי לתשובה שנתתי לה, בהתחלה כמובן התעצבנתי עליה. "מה הסיפור שלך?" אמרתי בליבי, "מה את מתחילה להקפיד עלינו? ככה מדברים היום, וזהו. זה מה שמקובל. למה אני צריכה להרגיש רע עם עצמי? בסך הכל ניסיתי להגיד כמה זה מדהים ונפלא, אבל אמרתי את זה בצורה אחרת, חזקה יותר, שיהיה  ברור שזה מה שאני חושבת. אז מה עכשיו את מתיימרת להיות צדיקת הדור ולהעיר לי על השפה?"

אבל אחרי שנפרדנו המשכתי לחשוב על זה. בשעת אחר הצהריים אמרתי לבת שלי: "אני מטורפת עליך", אך מיד נדרכתי ושיניתי ל"אני נורמלית עליך". הבת שלי הסתכלה עלי ולא הבינה מה אני רוצה ממנה. אחר כך שמעתי אותה אומרת לתינוק "אני חולה עליך", ומיד תיקנה בעצמה "בריאה עליך, חיים שלי".

חשבתי כמה קשה עובד עמלק, שהוא הצליח להתנחל בכל דבר טוב שאנחנו רוצים להביע. הרי החיות שלו מגיעה מיניקת הטוב שלנו, לכן השפה היא המקום המושלם עבורו לגזול ממנה ומאיתנו את הכוח. כך, בלי לשים לב, אנחנו מזינים יום יום את הכוח האחר, נותנים לו קיום וחיות כשאנחנו בעצם מתכוונים להעצים בדיוק את ההיפך ממנו – את הטוב.

אנחנו מצווים לנקות לפסח "עד לאן שידך משגת". אז אולי בפעם הבאה כשארצה לבטא דבר מה חיובי, אצליח לנקות משם את התיאור השלילי ולהשאיר אותו כולו טוב?

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com