בדרך אל אי האושר

כמה מקרים של עגמת נפש בקשר
הנישואין, ואף גרוע מכך גירושין, היו
נמנעים אם היו משכילים בני הזוג
לחצות את ים המרירות בדרך אל אי
האושר?

בספירת העומר אנו סופרים שבע שבתות עד שזוכים להגיע אל היום המיוחל – שבועות, שהוא החיבור הגדול בין הקב"ה, החתן המהולל, וכנסת ישראל כלתו החסודה.

חז"ל מקבילים את המהלך הזה לקשר בין איש לאשתו. האישה גם כן סופרת שבעה ימים כדי להיטהר לבעלה.

מה ניתן, אם כן, ללמוד מהמהלך הרוחני של החיבור בין הקב"ה וכנסת ישראל, על הקשר בין איש לאשתו?

נתבונן בתחילת המסע שלנו כעם לקראת האיחוד עם הבורא במעמד הר סיני – שעבוד מצרים. כל הסבל הרב שעברנו במצרים לא היה אלא למטרה אחת – צרוף הנפשות בכור ההיתוך, ככתוב: "צרפתים כצרוף את הכסף" (זכריה יג, ט), שבעקבות הצרוף הזה הפכנו ראויים לחיבור הקדוש והנשגב עם בורא עולם.

בהמשך המסע התורה מתארת לנו צירוף נוסף שעובר עם ישראל מיד לאחר יציאת מצרים, התחנה במרה. התורה מספרת שבמרה המים היו מרים לכן לא יכולנו לשתות אותם, והיינו צמאים ונרגזים. בהמשך, מספרת התורה על המאורעות במרה – "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו". מהו אותו חוק ומשפט? ומהו הניסיון שמנסה אותנו הקב"ה? וכיצד כל זה קשור לאיש ואשתו?

אומר רבי נתן בליקוטי הלכות (בציעת הפת) על החוק והמשפט ששם הקב"ה הוא – שאי אפשר להגיע לשום מדרגה בקדושה, אלא על ידי שקודם עוברים דרך מרה – מרירות. כדוגמת אדם שפשטה בגופו מחלה, חלילה, על מנת לרפא אותו דרך הרופאים יש לרשום לו תרופות מרות. כך גם ברוחניות, בחיבור בין הנשמה לבוראה – כאשר הנשמה רחוקה מבוראה, הדרך לרפא אותה היא על יד מרירות. זהו ניסיון המרירות שעלינו לעבור בדרך לכל דבר שבקדושה, ככתוב – "ושם ניסהו". אומר לנו בורא עולם: "אם תרצו להגיע לקרבתי בהר סיני, עליכם לעבור את ניסיון המרירות תחילה". כמאמר הפסוק (ישעיה לח, יז): "הינה לשלום מר לי מר" – לפני השגת השלום והשלמות עלינו לעבור דרך מרירות.

כך גם בחיבור בין איש ואשתו – אי אפשר להגיע לשלום-בית ולחיבור בין בני זוג, אלא על ידי שעוברים דרך תקופה של בנייה שכרוכה במרירות.

כמה מקרים של עגמת נפש בקשר הנישואין, ואף גרוע מכך גירושין, היו נמנעים אם היו משכילים בני הזוג לחצות את ים המרירות בדרך אל אי האושר?

אולי עתה תשאלו "כיצד חוצים את ים המרירות?"

את התשובה לשאלה זו מרמז לנו שולחן סדר פסח, שסביבו ישבנו לא מזמן.

חז"ל מגלים לנו, שראשי תיבות של המילה כרפס, אותו אנו אוכלים בליל הסדר, הינם – כלל ראשון פה סגור. כולנו יודעים את כוחה של מילה. חז"ל מגלים לנו דבר נוסף (מסכת מגילה): "מילה בסלע משתוקא בתרין" – מילה שווה סלע, שתיקה שווה שני סלעים. לפני ש"יורים" את המרירות שבליבנו חזרה אל "האחראי לה", לטעמנו, רומז לנו שולחן הסדר – עצור! לפני שאתה "יורה", התבונן – לאן המילה הזו תוביל את הקשר? לבנייה או חלילה להרס? כלל ראשון – הפה שלנו ברשותנו ולא אנחנו ברשותו.

עצה נוספת מגלה לנו המרור, אותו אנו כורכים בחרוסת. המרור, שמרמז על המרירות שעלינו לעבור לפני כל חיבור בקדושה, נכרך יחדיו עם החרוסת. אומר רבי נתן: חרוסת אותיות חס רות. אומרים לנו חז"ל, שרות המואבייה נקראת בשמה רות, על שם שיצא ממנה דוד המלך שריווה לקב"ה בשירות ותשבחות. מכאן, אומר רבי נתן, אנו למדים שעלינו לכרוך את המרירות שבחיי הנישואין עם הודיה להשם, ולדעת שכל מה שעובר עלינו אינו אלא רצונו ולטובתנו הנצחית. האמונה הזו וההודיה לבורא, בכל מצב, נופכת בנו כוח להתמודד עם הניסיונות הרבים בדרך אל המטרה.

עתה, כאשר אנו מצוידים בהכנעה לחוקו ולמשפטו של בורא עולם, האומר שאין שום השגה אמיתית בקדושה, אלא על ידי המרירות שקודמת לה – אנו יכולים להמשיך הלאה ולגשת לעצה השלישית – למלאכת הבירור הכרוכה בתקשורת בין בני הזוג.

כשם שבספירת העומר אנו סופרים שבעה שבועות כנגד בירור שבע המידות שבנפשנו (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות), לטהרם מכל סיג על מנת שנוכל להתאחד עם הבורא – כך גם על מנת להתאחד עם בן זוגנו עלינו לעבור דרך בירור המידות שבנפשנו וקיומם בקשר בינינו. נשאל את עצמנו: איך מתנהל החסד שבינינו? האם אנו גומלים חסד זה עם זה? והגבורה – האם אנו מתגברים על קשיים ביחד, או שמא הקשיים מפרידים בינינו? איך התפארת – האם אנו מרחמים זה על זה ואמיתיים זה עם זה? הנצח – האם אנו נאמנים זה לזה? ההוד – האם אנו מודים זה לזה על הטוב שקיבלנו זה מזה, או מכירים בטוב שיש בבן זוגנו? והיסוד – האם אנו נוהגים בצניעות בביתנו? כידוע שצניעות בבית מכפרת על הבית. ואיך המלכות – האם אנו ממליכים את בורא עולם על חיינו המשותפים, או שמא אנו מנסים לשלוט ולהשליט את דעתנו האישית על הכל?

אך נזכור ולא נשכח: אי אפשר לעבור את הבירור הזה, שיוביל אותנו לידי חיבור אמיתי עם בן זוגנו, אלא על ידי שנסכים ונכיר בכך שקודם עלינו לעבור דרך מרה. אם נסכים לסבול את המרירות בהכנעה, יהיה לנו את הכוח הנצרך כדי לעבור את הבירור שיוביל לאיחוד נשמותינו.

אומרת לנו התורה בהמשך המאורעות במרה: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני השם רופאך". מסביר לנו רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן סימן כז) שבאמת, הגיע לנו מצד מעשינו שכל המחלה ששם הקב"ה במצרים תעבור גם עלינו, אך הקב"ה רחמן הוא ומרפא את מחלות נפשנו ברחמים, לכן אף על פי שבאמת מגיעה לנו מרירות רבה כדי להירפא ממחלתנו, בכל זאת, הוא מרחם ושולח לנו טיפה של מרירות הנצרכת בלבד, כדי לרפא את נפשותינו. מוסיף ואומר רבי נחמן, שמי שלא ישכיל לסבול את המרירות המועטת הזו בהכנעה, או אז, אדם זה נמצא בסכנה גדולה. כי אז שולחים לו משמים את המרירות השייכת לו באמת כפי מעשיו – והיא קשה מנשוא.

יהי רצון שנזכה להכיל את המרירות הנצרכת לעבור עלינו מתוך אמונה שלמה, ומכוח זה נזכה לברר ולטהר את נפשנו מכל סיג ולהתחבר בחיבור אמיתי עם בוראנו ועם בני זוגנו.