המתנה שלי לאבא
חשבתם פעם על מתנה מקורית שתרצו לתת לאבא? אם לא, תקראו על נחישות של ילד עם חיוך מקסים ופסנתר, על הבמה וההצגה הגדולה שהפכה למתנה עצומה!
באותו יום, הבן שלי לימד אותי שיעור מאלף בחיים.
והוא עשה את זה בצורה הכי יפה ומתנגנת.
אשתי ואני ישבנו בסלון ביחד עם הבן שניגן על הפסנתר את התרגולים היומיים שלו. מתוק הילד הזה, עובד קשה על המתנה-כישרון שהוא קיבל מבורא עולם עם כל הלב והידיים שלו. אחרי שסיים לנגן חלק מסונטה נעימה שאתגרה אותו לא מעט (אבל רק ככה מצליחים בחיים, נכון?) אמא שלו הסבירה לו באילו מקומות הוא יכול להשתפר ולנגן טוב יותר.
אני, שכבר הייתי עייף הרגשתי איך האברים שלי 'מחליקים' ממני. ככה קרה גם עם היד 'שהחליקה' איכשהו על הפסנתר, כלומר על כמה קלידים.
כשחיוך מקסים על פניו הילד הזיז את היד מהפסנתר בצורה מאוד עדינה, אבל העיניים שלו אמרו הכל – ביקשו שלא אעשה את זה יותר.
כמה מחשבות שפתאום התחילו לרוץ לי בראש הצליחו להפעיל לי את גלגלי המוח העייף. הוא המשיך לחייך, אבל מתחת לחיוך הייתה אסרטיביות לא מתפשרת. יש מצב שהוא הבין מה עובר לי בראש? כנראה שכן ולכן הוא גם פתח ואמר לי את הדברים שהשאירו ים של נקודות לחשוב עליהן.
"אבא" הוא פנה אלי בנעימות של נגן שמעריך ומכבד את הכלי עליו הוא מנגן, "הפסנתר שלי מאוד יקר לי. בבקשה אל תנהג בו בזלזול".
עוד לפני שהספקתי לתרגם בראש את מה שהוא אמר לי, הקול התובעני והצורם הזה שבתוכי (בשונה מצלילי הפסנתר) חטף את המיקרופון וטען (בצדק?!?) "ילד, אני קניתי את הפסנתר הזה. ואני גם זה שמשלם על השיעורים. זה מה שיש לך לומר לי?!?"
כאן החיוך שלו קיבל גם גוון החלטי יותר.
"אבא, הפסנתר והשיעורים שאתם משלם עליהם – הם שלך, זה נכון. אבל תבין בבקשה שהמאמצים וההשקעה – הם שלי. אני משלם על היכולת לנגן את המוסיקה הזו כבר שנים עם תרגולים רבים. כשהייתי עייף, ניגנתי. כשהאחים שלי סיימו את שיעורי הבית ויצאו לשחק, אני ניגנתי והתאמנתי. תווים שהיו פעם בלתי אפשריים בשבילי הפכו לטבע שני אצלי רק אחרי שעות על גבי שעות של אימונים".
והוא סיכם, "אתה נתת לי את הבמה, אבל אני עבדתי על ההצגה הגדולה. זה מה ששלי. וזה מה שעושה את זה חשוב כל כך. לכן, אנא נהג עם זה בכבוד".
והוא התחיל לנגן שוב.
מאמרים נוספים בנושא:
תשמעו, הוא ממש עשה לי את זה.
ברקע הניגון המקסים שלו ממלא את חלל הסלון, הכישרון המוסיקלי אותו הוא משתף עם כולנו, מעניק לכל בני המשפחה זמן איכות והנאה עילאית. אני מרשה לעצמי גם לומר, גאווה של אבא.
הילד המתוק הזה שיעור או שניים בחיים, הוא ממש לימד אותי מה אנחנו יכולים לתת לאבא שלנו שבשמים, בורא עולם.
כשאנחנו מתפללים, אנחנו משתמשים בקול שהוא נתן לנו. אנחנו מעלים את הרוח שהוא נפח בנו. אנחנו מביעים את המילים מהסידור שנוצר מהעצים שהקב"ה ברא מהזרעים שהוא זרע באדמה והשקה עם הגשם שלו, שגרם להם לגדול לגזעים עצומים עם ענפים, פרחים ופירות, ואותם גזעים הפכו לדפים, דפי הסידור שלנו (אחרי שעברו תהליך מעניין).
הוא שילם על כל זה.
מה שלנו?
המאמצים.
זה הפוקוס שמאחורי כל תפילה מיוחדת שלנו. זו ההקרבה שאנו עושים עם קיום כל מצווה – חסד, צדקה או מאמצים לא ליפול לרשת הפיתויים של היצר הרע.
זה המאמץ. זה זמן החיים שאנו משקיעים בלשפר את עצמנו ואת היכולות שלנו, כדי לשמח את יוצרנו. המאמץ הזה הוא מה שאנחנו יכולים לומר – שלנו.
כמו המוסיקה של הבן שלי, זה תלוי בנו להעניק לסובבים אותנו את הכישרונות והנקודות הטובות שבנו.
אם אנחנו חזקים ודבקים בהלכות שמירת הלשון, אנחנו צריכים להיות בולטים בנקודה זו. אפשרו לאנשים ללמוד מכם את הדבר האדיר הזה, אתם יכולים להיות הדוגמה החיה הכי טובה שיש.
אם הכישרון שלנו הוא בלשאת תפילה, נצלו את שפע המילים שאתם מקבלים משמים לתפילה על עם ישראל – שכולנו נזכה לחיות בשלום, באחדות, אהבה ורעות ושלעולם לא נהיה מפולגים.
אם יש לנו את החשק האדיר ללמוד את מקצועות התורה, כשנקדיש את כל ליבנו ללימוד הזה נעזור לעולם כולו. נחלוק עם כולם את האור השמימי והאלוקי שמאיר מכל מילה שעולה מהספרים הקדושים.
הבן שלי לימד אותי שזו החובה שלנו להראות כבוד לדברים שיש לנו בחיים, אותם דברים שאנו משקיעים בהם מכל הלב. זה הכבוד הגדול ביותר לקחת כל מה שהקב"ה נותן לנו וליצור איתו משהו משלנו, ובדרך זו לחלוק את המתנה הנפלאה שקיבלנו ממנו עם כל העולם.
זאת המתנה שלנו לאבא.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור