ככה זה צריך להיות!

האוקיינוס השקט נמצא במרחק ארבע שעות נסיעה מהבית שלי.

כמשפחה שאוהבת לנסוע בדרכים אנחנו אוהבים לנסוע מדי פעם לחוף הים, לאכול ארוחת צהריים, ליהנות מהחול הנעים כשאנו יחפים ולחזור הביתה לארוחת ערב.

בחופים האלה מציעים לאנשים לא רק כיסא נוח אלא גם סווטשרים, ולא פעם ראיתי גם מעילי רוח בגלל שמאוד קר. החופים נמצאים במרחב הפתוח ומשפחות שמגיעות לשם מתמקמות לכל אורכו. רק הילדים האמיצים נראים בקו המים, משכשכים את רגליהם היחפות במי הים הקרירים.

באחד הטיולים שעשינו לא מזמן, מזג האוויר היה נעים עם שמש שחייכה אלינו מן השמים בתוספת בריזות נעימות. יום מושלם להיות שם בחוף כשהמשפחה נהנית מיופיו הקסום של האוקיינוס. בשלב מסוים, בעלי ואני כבר רצינו שהיום הזה יסתיים כבר מסיבה אחת בלבד – בגלל בן החמש המתוק שלנו שכל הזמן רץ בקו החופף למים הקרים ולחול. וברגע שהוא נכנס, התחלנו את הספירה לאחור של עם האיום 'חוזרים הביתה!' וזה עבד. הוא יצא. המים באותו יום היו קרים יותר מן הרגיל ומאוד פחדנו עליו, כי אפילו ביום חם בחוף הזה קשה להתייבש מהר מהמים שמרטיבים אותך.

וכמו הבן המתוק שלי, גם אני אוהבת להיכנס למים. לחלוץ את הנעליים תוך כדי הריצה למים, עד שהמים הקפואים מכסים את כפות הרגליים שלי ונוגעים בקלות בחלק התחתון של הבגדים שלי. רק אז אני יוצאת מהמים בריצה, בורחת מהגל הבא שבא בעקבות הקודם לפני שאירטב כולי. זה הכיף שלי בחוף הים. וזה ממשיך כך עד שאיזה גל מהיר מנצח אותי בתחרות הריצה לחוף, ואני יוצאת רטובה הישר לחול שנדבק לכפות הרגליים שלי. ושם בחוץ, אני תוהה בכלל למה עשיתי את זה אבל יודעת בתוך תוכי שזה בדיוק מה שאעשה במפגש הבא עם הים.

מאמרים נוספים בנושא:

פריק קונטרול

לאבד את השליטה

המעמד מחייב
כשבפנים זה מרגיש נקי

מבין השברים

מי כאן בעל הבית?

פרה קטנה

מפתח מאסטר לחיים

לצעוק על הגלים

אבל בטיול האחרון, הגענו לחוף שהיה חדש לנו. ושלא כמו בחופים שהגענו אליהם בדרך כלל – מלאי גלים שובבים שמכים בקו הנושק לחוף אחת לכמה זמן, הים בחוף הזה היה שקט ורגוע, יחסית, והמים בו היו לרוב רדודים. הגלים הגיעו בצורה אלגנטית ועדינה ונבלעו בתוך המים הרדודים. הילד שלי ואני לא הסתפקנו רק בלשחק בחול, רצינו ליהנות גם מהמים הנעימים והרגועים שהים הציע לנו. בעלי נשאר מאחור, מחייך ונהנה מהמחזה המשעשע של אמא ובן שמשתכשכים במים וצוחקים צחוק מתגלגל.

אחת הסיבות שאני מאוד אוהבת את הים היא, שהוא המקום בו התפילות יוצאות ממני בקלות. הרוח נושבת, תופסת את המילים שיוצאות לי מהפה ולוקחת אותן איתה. במקום המדהים הזה אני מרגישה משוחררת. המרחב הפתוח של האוקיינוס, החוף הענק, שלרוב בשעות שאני מגיעה ריק מאנשים, וההרים מאחורי מהווים קיר ירוק של עצים גדולים ומרשימים. ללא ספק, המקום המתאים ביותר לתפילה האישית (ההתבודדות, כפי שמכנה אותה רבי נחמן מברסלב).

באותו יום, עמדתי כשכפות הרגליים שלי בתוך המים ובהיתי בים בזמן התפילה האישית שלי. פתאום הבנתי שענייני ה"ככה זה צריך להיות!", כלומר ענייני השליטה מהם אני סובלת, מצריכים טיפול. ואיך אני יודעת? תראו, תוך כדי התפילה הורדתי את הראש כלפי המים שכיסו את כפות הרגליים שלי ואז שמתי לב שאני עומדת בצומת בו הגלים יחצו זה את זה. במקום להגיע לקו החוף בצורה ישרה, בנקודה זו הגלים נפגשים, כאילו 'חותכים זה את זה' וכל אחד פונה לכיוון אחר. עמדתי בדיוק בנקודה בה הגלים ייפגשו ויצרו מעין 'וי'.

מה הייתה המחשבה הראשונה שלי? 'זה לא בסדר! לא ככה גלים צריכים להגיע ככה לחוף!'

זה היה יפה, שונה, לא רגיל ומעניין, אבל אני חשבתי שזה לא בסדר. מבחינתי (וזה מצחיק) לגלים יש מסלול אחיד – ישר אל קו החוף, ורק ככה זה בסדר…

תודה לא-ל, שהמחשבה השנייה שהבזיקה בראשי הייתה לבקש מבורא עולם שיעזור לי להבין מה המסר שלו כאן אלי.

התשובה הייתה ממוקדת על ענייני השליטה שאני צריכה להרפות מהם. כזו שליטה, עד שהייתה לי אפילו החוצפה להביע דעה על איך שבורא עולם מנהיג את הגלים ואיך הם צריכים להגיע לחוף, כמו שאני חושבת. האמת, זה מצחיק.

"תודה, אבא יקר. איפה עוד אני מנסה להשליט את עצמי? אתה יכול להראות לי בבקשה?…" רשימת הדברים שבורא עולם הניח בפניי הייתה ארוכה. אחסוך מכם את הפרטים, אך רק אומר לכם שמאותו יום אני עובדת על הנושא הזה ברצינות.

המחשבה על זה גרמה לי להבין שענייני השליטה שלי הם, בעצם, עניין של חוסר אמונה. 'דינג דונג!… זכית בפרס הגדול!…' שמעתי את הקול הזה בתוך האוזן שלי. כן, אני צריכה לחזק את האמונה שלי בכל תחומי חיי, לא רק כשדברים "לא מסתדרים" בגלל שדה הראיה המוגבל שלי. לא רק כשדברים "מסתדרים" בדיוק כמו שאני רוצה ורואה. אני צריכה לחזק את האמונה שלי גם כשהטיסות שלי מתעכבות ולהאמין שזה לטובה, שהטוסט שנשרף לי בבוקר גם זה לטובה, שהצבע של הגרביים שהבן שלי בחר גם כן לטובה, שהעבודה של בעלי לטובה. ושהגלים חוצים אחד את השני בצורה לא רגילה – כן! גם זה לטובה! ושאני לא צריכה 'לתקן' או לשנות את זה כי מישהו כבר עשה את העבודה, והוא עשה ועושה עבודה נפלאה.

אז רגע לפני שאני שוב פעם חושבת ש"ככה זה צריך להיות!", אני מרפה. משאירה למי שאמר והיה העולם להורות לגלים להגיע לחוף כמו שהוא רוצה. לי נשאר רק ליהנות מהמראה המיוחד הזה, ולהבין שככה זה באמת צריך להיות!