לצעוק על הגלים

זה היה במוצאי שבת. הייתי בלי מצב רוח וחייבת לברוח קצת מהבית. שוב פעם אותה הרגשה איומה שאני 'תקועה' פלוס מיליון דברים עיצבנו אותי. עיצבנו? הרתיחו! לא היה לי שמץ של מושג מה לעשות או לחשוב עם ועל פקעת הרגשות השלילית הזו. הרגשתי שכל מה שאני רוצה לעשות זה רק להיכנס לרכב ולנסוע לחוף הים עם תופי הבונגו שלי ולצעוק חזק לבורא עולם. לצעוק על הגלים.
 
יש לי חברה קרובה שגם היא עוברת את אותו תהליך, מרגישה 'תקועה' אי שם בדרך, וגם היא, למזלי הרב, רצתה באותו מוצאי שבת לברוח קצת. אז היא ברחה מהבית שלה והצטרפה אלי, ושתינו ברחנו יחד ברכב שלי לחוף הים כשאני נוהגת.
 
הייתי בחוף הזה הרבה פעמים ואני מכירה אותו, אבל משום מה, הפעם כנראה עשיתי פנייה לא נכונה שהסתיימה עם רכב תקוע בדיונת חול. איך אומרים, את הדברים שאף פעם לא עשית בחיים תגלה בדרך הקשה…
 
ניסיתי לעשות רוורס, אבל הרכב שקע עוד יותר. רצתי לכיוון הכביש בתקווה שמישהו יעצור ויעזור לנו עם כבלים למשוך את האוטו התקוע, שיאמר לנו מה לעשות. ומצאתי אותו, איש נחמד שאמר לי בנחישות, כמו מי שמבין ברכבים תקועים דיונות חול, "גברת, את צריכה מישהו עם רכב גדול, ג'יפ, אין דרך אחרת".
 
מה?!?! איפה בדיוק אמצא ג'יפ בשעה עשר וחצי בלילה?
 
"תעלי לכיוון הכביש הראשי, תנופפי ביד, אנשים באזור הזה מאוד אדיבים, הם יעזרו לך".
 
הרבה ג'יפים עברו שם, ובסוף אחד מהם עצר. אבל כשהסברתי לו מה קרה הוא התנצל ואמר שהוא ממהר. חזרתי לחברה שלי ולרכב התקוע והחלטנו שאין מה לעשות, פשוט נשב קצת, נשיר ונתפלל, וגם, נדבר קצת עד שאלוקים יעזור לנו איכשהו.
 
וזה מה שעשינו.
 
בכל הזמן הזה ביקשתי מאלוקים שיעשה לנו נס גלוי, שישלח את הג'יפ המושיע ויוציא אותנו מכאן, מאמצע שום מקום הזה שנתקענו בו. השעה הייתה כבר אחת-עשרה וחצי בלילה ואין שום סימן לג'יפ או מושיע. ניסיתי לחפור מתחת לגלגלים עם קרש, זה לא עבד. במקביל, חברה שלי התקשרה לבעלה שיבוא עם המיניוואן שלהם וינסה למשוך אותנו.
 
הרגשתי קצת מטופשת. הזמן עבר ואני חשבתי שהנה יקרה לי נס…
 
בינתיים, היינו צריכות לחכות לפחות עוד חצי שעה עד שבעלה יגיע, אז החלטנו לנצל את הזמן ולעשות את מה שרצינו לעשות כשברחנו לכאן: להתקרב אל הים הכי קרוב שיכולנו, לצעוק על הגלים, להתפלל, ולדבר עוד קצת.
 
וזה מה שעשינו.
 
בדרך חזרה לרכב לא האמנו למה שראו עינינו: עוד רכב נתקע בדיונת החול הזו, בערך שני מטר מהרכב שלנו. שתי בחורות יצאו ממנו בבהלה וניסו לחלץ אותו עם קרש, כמו שניסיתי לעשות, אבל ללא הועיל.
 
וכאן הדברים נעשו מוזרים עוד יותר.
 
חברה שלי פתאום הבינה שני דברים: 1. אחת הבחורות היא הבת שלה, 2. הרכב שהיה תקוע ליד הרכב שלי היה שלה. לבת שלה לא היה מושג שאנחנו שם. גם היא, ביחד עם חברתה, רצו לנשום קצת אוויר לכן נסעו לחוף הים. ואז, היא ראתה רכב 'חונה' וחשבה שמצאה את "החנייה" המושלמת. הבעל הופיע זמן קצר לאחר מכן וחילץ שני רכבים מהדיונה: שלי ושלו.
 
בדרך הביתה, אחרי חצות, חשבתי על כל מה שקרה. כשהרכב שלי נתקע בהתחלה, הייתי בטוחה שעכשיו אלוקים יעשה לי נס. וכשזה לא קרה, היו לי כמה דקות בהן הכיתי את עצמי על הטעות שעשיתי, על בזבוז הזמן והמאמצים. ואז, כשהבת של חברה שלי הופיעה ומה שהיה נראה 'במקרה', התגלה כשהשגחה פרטית מדויקת, לעובדה שאלוקים עומד מאחורי כל דבר – כל מחשבה, דיבור ומעשה בכל היקום כולו.
 
נתקענו בדיונה כי זה מה שאלוקים רצה. הבת של חברה שלי נתקעה באותה דיונה ממש, כי זה מה שאלוקים רצה גם בשבילה. משום מה, המחשבה הזו העניקה לי רוגע ונחמה מסוימת, הרגשתי שמחה יותר כשחזרתי הביתה מחוף הים כשאני מבינה שכל מה שקורה לי זה רק ממנו.
 
כי שום דבר לא 'מקרי' בעולם. הזה. לכל דבר יש מטרה, משמעות והכוונה משמים. ולפעמים, גם כשמרגישים תקועים באמצע או בצד הדרך, ואז לגלות שאנחנו מוגבלים ולא יכולים לעשות שום דבר, זה חלק חשוב מתהליך השחרור שלנו