מחכים לצדק

מכירים את המצב הזה של תגובה מאוחרת?

לי זה קרה ממש לא מזמן, אחרי ביקור במחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה.

לא קל לבקר במקומות כאלה, לראות מקרוב את הזוועות. משהו בתוכי רצה להגיע לשם, אבל מצד שני גם מאוד פחדתי. כי לדעת ולשמוע או אפילו לראות סרטים תיעודיים על נושא השואה זה משהו אחד, אבל להיות שם ולראות בעיניים את מה שהאנשים האמיצים האלה חוו זה סיפור אחר לגמרי. אבל בסופו של דבר, הגעתי לאוסטריה – מקום הולדתו של המפלצת הנאצית, ביום קר וקודר אחד בנובמבר האחרון.

המקום נראה כמו מבצר, בנוי מחומות גרניט עבות במעלה הגבעה, עומד שם אפור ומדכא, עדות למעשים בלתי אנושיים ומזוויעים. הוא ענק, הוא מכוער ונבנה בזהירות רבה. מחוץ לדלתות האבן של הכניסה יש בריכת שחייה קטנה שנבנתה עבור הנאצים, שייהנו אחרי יום קיץ ארוך עמוס בעינויים וייסורים של יהודים. באופן עקרוני, זה אמור היה להיות "מבנה בטיחותי" של מאגר מים למקרה שתפרוץ שם שריפה. ככה זה כשהרוע גובר על האמת, מה אפשר לצפות?

הייתי עם קבוצה של כמאה אנשים, רובם מאמריקה, בני שישים פלוס. גם הרב הייר, מייסד מרכז שמעון ויזנטל ואשתו הרבנית מלכה היו שם. נכון, למקום הזה הם הגיעו אינספור פעמים, אבל הפעם הייתה שונה ובעלת משמעות.

הדבר הראשון שראינו כשנכנסנו למחנה היה שטח "קבלת הפנים". שם, בהוראת הנאצים האסירים פשטו מעליהם הכל – חפצים ובגדים כאחד, אחר כך גילחו להם את הראש וטיהרו את גופם מכינים, כולם ביחד. בסוף, חוו את הזוועה שנשארה עדות על היד כל אחד מהם – קעקוע המספר המפורסם.

אי אפשר אפילו להתחיל לתאר את ההשפעות הפסיכולוגיות שהאנשים האלה חוו רק מ"קבלת הפנים" הזו, גם לא לתאר איך הם הרגישו באותם רגעים. הקרבנות האלה הגיעו לשם כשהם כבר חלשים, רעבים ומפוחדים עד מוות.

 בקולות מלאים בתקווה, גאווה ועצבות שרנו את "אני מאמין" בחצר הארורה של מאוטהאוזן… 

הביקור שלי במחנה מאוטהאוזן לא היה ארוך. במקום נערך טקס לזכרו של שמעון ויזנטל ששרד בדרך נס את השנים בהן היה שם. כשהאמריקאים כבשו את המחנה במאי 1945, שמעון בקושי הצליח לעמוד על הרגליים שלו מרוב חולשה ורעב. אך כעבור ימים ספורים בלבד החל לרשום את פשעיהם של הנאצים ושמותיהם, עד כמה שזכר, והעביר לחיילים כדי שיעצרו ויביאו אותם למשפט.

מאמרים נוספים בנושא:

הרגע שעשה את ההבדל

אבודה בבודפשט

המורה שלי, מיסטר רימון

מצאתי את הגיבור שלי

הגיבורים השקטים

הגיבור שלי – רבי נתן מברסלב

גיבורות אמיתיות

אמונה ברגעים הכי מטורפים

תחנה באדיס אבבה

התבלין שמשנה את הטעם

במקום שהשכל נגמר

ומאותו יום זו הפכה להיות משימת חייו של שמעון ויזנטל – מסע צייד אחר הנאצים ולהביאם למשפט על הפשעים הזוועתיים שביצעו. הקב"ה עזר לו והוא הצליח ופעולה הרואית זו מהווה עבורנו נחמה גדולה ומצד שני, אנחנו יודעים שרק בורא עולם יכול עשות את הצדק האמיתי, והוא מחכה לרגע המתאים.

בזמן הטקס לזכרו של שמעון ויזנטל חלק מחברי הקבוצה סיפרו על ההורים או הסבים והסבתות שחיו בינות קירות הגרניט הקפואים הללו, ואיכשהו הצליחו לשרוד את המחלות, הקור המקפיא, עבודות הפרך והסבל הנפשי והפיזי. סיפורים מעוררי השראה.

התגובה המאוחרת שלי לביקור שלי בעצם לא הייתה כזו מאוחרת. הגעתי לישראל לאחר צהריים חמים בישראל, ההיפך מהקור והאפור של אירופה.

הגעתי הביתה וגיליתי שאחד הילדים שבר את דלת מכונת הכביסה ושאף אחד גם לא טרח להשקות את העציצים שלי. הייתי עצבנית, עייפה וחיכיתי שבועיים. היה קשה מאוד לחזור לשגרה. בנוסף לכל גם התקררתי מאוד והרגשתי נורא. אבל לא הייתי במאוטהאוזן, נכון? איך משהו יכול להיות בכלל קשה אחרי ביקור במקום כזה?

אני זוכרת שחברה שלי, שרה, סיפרה לי פעם שכילדה להורים ניצולי שואה שום דבר לא עורר רחמים ואמפתיה מיוחדת מצידם כששטחה את ההתמודדויות מהילדות והנערות איתם. היה קשה עד בלתי אפשרי לקבל תוקף או משמעות לדבריה, לעומת בית עם הורים שלא חוו את השואה שם התייחסו לנושאים הללו כדבר שבהחלט צריך לתת עליו את הדעת. אבל לא ההורים של שרה. וזו לא הייתה אשמתם. אחרי הכל, היה לה אוכל, נכון? היא גדלה בבית חם ואוהב, נכון? נאצים לא דפקו על דלת ביתם, נכון? אז זה רק האגו, ברך שרוטה, ריב עם חברה או מורה קצת קשוחה? לא דברים ששווים לעשות מהם עניין…

את הימים שאחרי הביקור במחנה הריכוז ביליתי בבית עם תרופות וקריאת ספרים רבים על מאוטהאוזן. ראיתי כמה סרטים תיעודיים והבנתי עד כמה הכל שם – כולל הגבעות מסביב, הם חלק בלתי נפרד מהמפלצת המזעזעת הזו. הפחד חלחל והרגשתי שהכל בפנים מבעבע, כעס תמידי ליווה אותי בשבועיים הללו שבסופו של דבר גם עשה אותי חולה.

אין לי מושג מתי בורא עולם יקום את דמם השפוך של ילדיו. גם אין לי שמץ של הבנה מה יקרה כשהוא יחליט להגיב על האכזריות והסדיסטיות שהופגנו כלפי העם שלו, במיוחד כלפי הילדים התמימים והמתוקים. אבל דבר אחד אני יודעת – שהיום הזה יגיע.

מעולם לא רציתי לראות את הצדק יוצא לאור כמו באותם רגעים בהם עמדתי בחצר של מאוטהואזן, המומה וכואבת אך מלאת התפעלות מהעוצמה של אותם אנשים יקרים ששרדו את התופת הזו עם ניצחון הרוח והאמונה להמשיך הלאה.

בקולות מלאים בתקווה, גאווה ועצבות, שרנו ביחד כל חברי הקבוצה באותה חצרה ארורה את "אני מאמין".