תחנה באדיס אבבה
לפעמים, ואולי תמיד, את התובנות הכי מקסימות שעושות לנו הכי טוב בחיים מקבלים דווקא בתחנה עצירה רחוקה מאוד מכל מה שמוכר. לנו זה קרה באדיס אבבה.
כשמחירי הטיסות לא מתאימים לכל כיס, מחפשים דרך להוזיל את הכרטיס גם אם זה כרוך בתחנה נוספת על הדרך. זה מה שעשינו. את הטיסה לאוסטרליה עשינו דרך אתיופיה, כשהתחנה בה עצרנו הייתה אדיס אבבה, עיר הבירה.
מכיוון שבתחנה הזו היינו צריכים לעצור למשך עשר שעות, קיבלנו את הדיל במלואו כולל מנוחה במלון שהוצע לנו עד לזמן הטיסה חזרה לישראל. עלינו לרכב שחיכה לנו מחוץ לשדה התעופה ונסענו במשך עשרים דקות בכבישי העיר. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת והכבישים היו מלאים ברכבים ואוטובוסים. בעלי שוחח עם נוסע נוסף ואילו אני הסתכלתי מהחלון על התמונות שחלפו במהירות.
אחרי שהגענו למלון רציתי מאוד להגיע לשוק כדי לקנות מזכרות מעניינות. בעלי ואני יצאנו החוצה והדבר הראשון שראינו מולנו היה… פרה כפופת גב אוכלת לה ברוגע מתוך פח זבל גדול שעמד שם.
בישראל אנחנו רגילים שחתולים עושים את זה, אז עבורי פרה הייתה מחזה משעשע ומיד התעקשתי שדון-בעלי-קישוט יצלם את המחזה המצחיק הזה. מיד לאחר מכן אישה חסרת שניים התקרבה אלינו כשהיא מחייכת והחלה לגעת בידיים של בעלי. הוא העביר את הטלפון שלו ליד השנייה ומשם לכיס, ואילו אני הורדתי בעדינות את הידיים שלה ממנו. הזהירו אותנו, כמו בכל מדינה זרה שאנו מגיעים אליה, מפני כייסים ומהמיומנות והמהירות בה הם יכולים לקחת דברים מבלי שנבין איך זה קרה.
אחרי שעברנו את האישה, המשכנו ללכת ברחוב אך שמנו לב שאנשים נועצים בנו מבטים. היה לי קשה להצביע על הסיבה – האם זה בגלל שזיהו אותנו כיהודים, אנשים לבנים, תיירים, או ד. כל התשובות נכונות. התחלתי להרגיש אי נוחות מסוימת.
המשכנו ללכת על מדרכה שראתה ימים יפים יותר, ואז נתקלנו באישה קבצנית שישבה על שמיכות קרועות ולידה פחיות חלודה בהן אספה את המטבעות המעטות שאנשים נתנו לה. לא רחוק ממנה, גברים ונערים ניקו נעליים משומשות והניחו אותן על קופסה מעץ, מחכים שהעוברים והשבים יקנו אותן.
מאמרים נוספים בנושא:
במרחק הליכה של שתי דקות ראינו אישה קשישה שהניחה כמה תפוחי אדמה קטנים ופלפלים ירוקים על שטיח וישבה לידם, מחכה לברי המזל שיקנו את מעט מרכולתה. הרחובות היו עמוסים באנשים והיה הרבה רעש, אבל לי זה היה נראה כאילו כולם זזים בהילוך איטי. אנשים נעצו בנו מבטים ככל שהמשכנו ללכת, אבל אף אחד לא חייך או אמר שלום.
בקתות ישנות ורכבים ישנים מילאו את החצר מאחורי המלון. אנשים הסתובבו ברחוב עם מטריות שיגנו עליהם מפני השמש החמה. ואחרי כמה דקות נוספות חזרנו למלון.
לא שוק ולא מזכרות.
את השעות שנותרו לנו בילינו בחדר, נחנו וראינו חדשות על מסך גדול שהיה תלוי על הקיר. בצהריים קיבלנו שיחת טלפון מהקבלה בה הודיעו לנו שיש ארוחת צהריים. ירדנו למטה וקיווינו למצוא ירקות ופירות טריים בתפריט. אבל לא מצאנו. ברור שלא יכולנו לאכול שם שום דבר, זה גם לא הפתיע אותנו. ומי שמכיר אותי יודע שאי אפשר לתפוס אותי לא מוכנה, כי במצבים כאלה תמיד יש סנדוויצ'ים בתיק מוכנים לארוחה מאולתרת. אמרנו תודה רבה יפה לאחראית ופנינו ללכת. "זה בלי כסף… בלי כסף" אמרה לנו באנגלית מספר פעמים. היא חשבה שאולי לא הבנו שהשהות שלנו במלון כוללת ארוחה. ניסינו להסביר לה, ללא הצלחה, שאנחנו אוכלים רק אוכל כשר, אבל אותה ההסבר הזה לא סיפק.
ההקלה בה עם הרכב שהסיע אותנו לשדה התעופה. בדרך חזרה ישבנו בשקט והסתכלנו מהחלון על החנויות הקטנות שמכרו בהן בגדים ונעליים במחירים מצחיקים. עברנו גם ליד מה שנראה בניין דירות ישן עם שלט גדול בחזית שלו עליו היה כתוב – "בית החולים של אדיס אבבה".
את הצ'ק אין עשינו בשדה התעופה שהיה באותו זמן בשיפוצים. המשכנו לשער הטיסה לישראל שם חיכתה לנו הפתעה נוספת – המתנה ללא מזגן וישיבה על כיסאות מפלסטיק קשיח. הזענו כהוגן.
עלינו על הטיסה לישראל עם אתיופיה איירליינס. המטוס היה נחמד וגדול והדיילים היו מאוד אדיבים ומאירי פנים. טעות "גורלית" אחת מנעה מאיתנו לאכול לאורך כל הטיסה חזרה, מכיוון שהדיילים פתחו את מנות האוכל הכשר למהדרין שלנו ונראה שהם קצת הרגישו לא בנוח עם זה.
הרבה מחשבות עלו בראשי בטיסה חזרה הבית על התחנה בה עצרנו רגע (עשר שעות) לפני שהמשכנו הביתה, אדיס אבבה.
את אוסטרליה עזבנו אחרי שלושה שבועות של חופשה מהנה, וזה ממש לא היה קל. לא רק בגלל ששלושה שבועות היינו עם הבן שלנו שגר שם, אותו אנחנו לא רואים הרבה, לכן גם הגעגועים אליו, אל אשתו והנכדים גדולים מאוד. אלא, לראות את היופי, הסדר, הרווח והעושר (אינספור עצים מלאי עלים בשלל גוונים, אגמים ופארקים) זה משהו שמעורר לתחיה את היצר הרע שלי. אחרי כמה שבועות בבתים מהממים עם שטיחים, ארונות מיוחדים, חלונות ענקיים שצופים לנוף קסום והרבה מאוד דשא וירוק, הבית שלנו בישראל נראה לי כל כך קטן. במקום בו אנו גרים תמיד בונים, וזה לכשעצמו דבר נפלא תודה לא-ל, אבל מצד שני מקור לאבק תמידי ובלתי נסבל. ובגלל הילדים הרבים והמתוקים שמשחקים בחוץ, המדרכות תמיד יישארו בסוף היום עם שאריות של אוכל ופריטים שנשכחו, מראה שלעולם לא תראו ברחובות של מלבורן. בישראל אין ימי ראשון נינוחים ורגועים לברביקיו עם המשפחה בחצר האחורית (איזה חצר אחורית?)
השעות בהן עצרנו באתיופיה החזירו אותי לעצמי. העניות שראיתי הייתה כואבת ומטרידה. כאב לי לראות ילדים קטנים עוזרים לאימהות שלהם לקבץ נדבות. הטיול הקצר באדיס אבבה גרם לי להתבונן ולהוסיף עוד תובנות שעשו לי רק טוב.
אחרי כמה שעות הגענו הביתה. כשנכנסנו, הסתכלתי על הבית ואמרתי תודה רבה לבורא עולם. הבניין בו אני גרה בנוי מאבן ירושלמית ומבעד לחלון המטבח אפשר לראות כמה עצים. לא את האחוזות באוסטרליה, אבל גם לא הבקתות הקטנות באתיופיה. גן עדן. זה מה שזה.
אבל יותר מלחזור הביתה עם זווית ראיה חדשה, חזרתי גם עם הבנה עמוקה יותר, שבתוך העם שלי בארץ שמרגישה הבית הפרטי שלנו, כל מה שיש לי הוא מתנה. ויש לי את המתנה של הכל. מי צריך יותר מזה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור