מי יציל את הבית שלי?!

האלו בדרך אל הטבעת?

 

 

ישראל, התשס"ח, 2008. תמונת מצב.

 

וילות נבנות מדי יום, אבל הרבה בתים מתפרקים.

 

עיקר המלחמה, כך גילינו, מתחילה בתוך הבית, מבפנים.

 

אולמי חתונות צצים כפטריות אחר הגשם, אבל כל כך הרבה רווקים, עדיין מחכים. להקים בתים.

 

"הר הבית בידינו" הכרזנו כבר מזמן, אבל המקום הכי קדוש ליהודים, מסתבר, עודנו בשליטתם של האויבים.

 

אחרי 2000 שנה, חזרנו לארץ הקודש, לבית של העם היהודי, אך מסתבר שאנחנו עדיין בעומקה של הגלות.

 

* * *

 

אני זוכרת במדויק את אותו הרגע בו חדרה אל תוכי ההכרה שאני בעצם בגלות.

 

היה זה ערב אחד בקיץ האחרון, על שפת הכינרת. באותו היום "התבדחתי" ביני לבין עצמי שהנה אוטוטו הולכים לדווח בכל מהדורות החדשות על סקופ היסטרי: "מפלס הכנרת הירוד, עלה פלאים, מסיבה מסתורית, ודווקא בעונת הקיץ החמה".

 

וכל זה, ידעתי, לגמרי בזכותי. או ליתר דיוק, בזכות הדמעות שלי.

 

זה כבר חודשים ארוכים שהדמעות שלי מרטיבות כמעט את כל מה שנקרה בדרכי. תשאלו את הסידור שלי, שדפיו כבר נעשו שקופים מרוב כיסופים.

 

ואם תשאלו למה אני כל כך מתגעגעת, אענה לכם במילה אחת – לבית.

 

אני, כמו רבים וטובים כמותי, מחכה ומייחלת להקים בית יהודי בעם ישראל. לבנות עוד אבן מחומותיה של ירושלים. והאמת, ממש כמו שכתוב בגמרא, זה קשה כקריעת ים סוף.

 

אמנם יצאנו ממצרים, אך רבים מאיתנו עדיין מחכים לחצות את הים.

 

ואני מסתכלת מסביבי ורואה בנות מקסימות וטובות וחכמות, בעלות יופי פנימי, ולא פחות ממנו – יופי חיצוני, כלילות המעלות ממש – עדיין רווקות. עדיין מחכות.

 

ותוהה – איך יכול להיות שהן, שחולמות על זה בכל מאודן, עדיין לא זכו להתחתן? כיצד ייתכן שלא זכו עדיין להקים בית?

 

ובצד של הגברים – המצב אינו שונה. כל כך הרבה בחורים טובים, עדיין רווקים. עדיין מחכים.

 

למי הם מחכים?

 

ואלו שכן זכו להתחתן, ולהקים בית, בחסדי ה’ יתברך, בוודאי ידעו לספר לנו עד כמה זה קשה להחזיק אותו. עד כמה השלום בית – ממש לא מובן מאליו, עד כמה נישואים זו עבודה קשה ולא גן של שושנים, כמו שמכרו לנו בסרטים ההוליוודיים. (כמו שחברה שלי סיפרה לי שדווקא אחרי שהתחתנה, הרגישה בעומק הגלות…)

 

ואלו שלצערנו הרב נשברו ופירקו את הבית, את החבילה, את הילדים. והדמעות שלהם, והדמעות של הילדים שחולמים שאבא ואמא יחזרו להיות ביחד, ומתגעגעים לבית אמיתי. והדמעות של המזבח…

 

לא פשוט כל המצב הזה שלנו עכשיו. כמה כאב, כמה דמעות, כמה צער.

 

פעם, כשסבתא שלי הייתה צעירה, היא וחברותיה התחתנו בלי בעיות. גם בדור של אמא שלי, המצב היה דומה. סבתא שלי התחתנה בגיל 18, אמא שלי בגיל 19 , ברוך ה’.

 

ואני? בואו נאמר, שלצערי, אני קצת מעכבת את המשך השושלת המשפחתית…

 

מה קורה פה? למה בדור שלנו, זה הופך להיות יותר ויותר קשה? למה כל העיכובים האלו בדרך אל הטבעת? למה כל עניין ה"בית" הזה הולך ומסתבך בתקופה האחרונה?

 

גם לשאלות האלו יש תשובה בת מילה אחת בלבד, והיא – ה’ יתברך.

 

מה שקורה כאן זה לא במקרה, וזה בטח לא בגלל הסיבות שנוהגים לחשוב. לא התחתנתי עדיין לא בגלל שאני בררנית, וגם לא בגלל שאני לא מספיק יפה. לא בגלל שאני "עושה קריירה" וגם לא בגלל שאני לא באמת רוצה. ממש לא. רק הא-ל שבמרומים יודע עד כמה אני לא בררנית ועד כמה אני באמת רוצה. עד כמה הייתי מוכנה לוותר על קריירה בחוץ, תמורת להיות אמא במשרה מלאה ולעשות לביתי. עד כמה אני משתדלת להיות יפה בעיניו.

 

אלא שה’ רוצה ללמד אותי ואותנו, משהו חשוב בניסיון הזה.

 

באותו הערב על שפת הכנרת, כשגיליתי שאני בגלות, הבנתי משהו נוסף. הבנתי שכבר אי אפשר לקרוא למה שאני מרגישה – "כאב", כי אני חווה משהו שהוא הרבה יותר כואב מסתם "כאב". התקשיתי לדלות מתוך אוצר המילים שלי את המילה שתיטיב לתאר את הרגשתי, עד שלפתע מצאתי אותה. אותה המילה שתיארה בדיוק את מה שמתרחש בתוך הלב שלי – צער.

 

"רגע", חשבתי לעצמי, "מאיפה היא מוכרת לי, המילה הזאת, שכמעט ולא השתמשתי בה לפני כן"?

 

ופתאום נזכרתי – צער השכינה.

 

בבת אחת הבנתי שכל הצער שלי הגיע אלי היישר מה’ יתברך, ברחמיו המרובים. כי הצער שאני מרגישה על שעדיין לא זכיתי להקים בית, הוא מעט שבמעט מתוך אותו הצער שהוא, כביכול, מרגיש, על שאין לו בית. בית מקדש. בית ה’.

 

ה’ ברחמיו, נותן לכל אחד מישראל, טעימה מאותה ההרגשה של הצער והכיסופים והגעגועים שלו לשוב לביתו. אנחנו רוצים בית – גם ה’ רוצה בית.

 

וזו זכות גדולה, זכות גדולה מאד, לשאת קצת מצער השכינה, מצערו של ה’ יתברך. לזכות להרגיש קצת באמת, על בשרינו, מה זה אומר כשאין לו מקום, ואין לו בית, "להשתתף בצערו", כלשוננו. להרגיש בזעיר אנפין מהו בית המקדש ומהו חורבנו.

 

עכשיו, בסוף הגלות, בחושך הכי עמוק של לפני האור הגדול, אור הגאולה השלמה, ה’ נותן לכל אחד להבין איך זה מרגיש להיות בלי בית. כל אחד בסוג גלות פרטית משלו. לכל אחד מאיתנו ה’ נותן חלק מהכאב שלו, של השכינה. כדי שידע על מה לבקש, על מה להתפלל, אל מה לכסוף ולהתחנן. וה’ רוצה את התפילות שלנו, מתאווה אליהן כל כך, שנתפלל אליו באמת לבניין הבית ולגאולה, ולא רק מן השפה ולחוץ.

 

כשקלטתי את זה – הבנתי עד כמה זכות גדולה נפלה בחלקי. כי בתשעה באב, שהגיע אך ימים מעטים אחר כך, בכיתי באמת, מעומק הנשמה. הרגשתי איך הצער של ה’, שהפך להיות לפתע גם חלק ממני, חותך בבשרי, כמו שלא הרגשתי באף שנה קודם לכן.

 

מאז, זה לא שהצער שלי נעלם, אבל הוא נהיה פחות כבד. מרגע שגיליתי שהוא חלק ממשהו הרבה יותר עמוק, חלק מצער השכינה, אני כבר לא סוחבת אותו לבד – אלא יד ביד עם ה’ יתברך.

 

ולאלו המצפים לבית מבינינו, ולכל מי שזוכה להרגיש את עומקה של הגלות על בשרו ובתוך ליבו, אני אומרת – בואו נתחזק באמונה, ונמשיך בשמחה, אנחנו ה"חיילים הקרביים" שבדור. ה’ בחר דווקא בנו להשתתף איתו בצער, וה’ מתפאר בנו.

 

 אז בואו נחזיק חזק, רק עוד רגע, רק עוד דקה, וכולנו חוזרים סוף סוף הביתה.

 

כי אם אנחנו חלק מהגלות – אנחנו בוודאי גם חלק בלתי נפרד מהגאולה.

 

מי ייתן ונזכה לגאולה הפרטית והכללית ברחמים במהרה בימינו, אמן.

 

 

     

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.