איזה שלום יש לך?

 

  

נאמר בגמרא (ברכות נו, ע"ב): "שלוש שלומות הן: נהר ציפור וקדרה. הרואה אחד מאלו בחלומו, יצפה לשלום".

 

שלושת הדברים הללו מסמלים את המושג שלום, שכן מייצגים הם שלוש רמות אפשריות של שלום ביחסי אנוש. בתפישה רחבה יותר, הם מתארים אף את שלבי ההתפתחות של חיי נישואין מוצלחים.

 

 

המדרגה הנמוכה ביותר של שלום הינה "הנהר" – העדר כל עימות: שלום במובן השלילי. מצב זה מתקיים כאשר שני אנשים או שתי קבוצות נקשרים לצורך מימוש האינטרסים ההדדיים שלהם. למרות שיש יחסי גומלין פעילים ביניהם, הרי כל שותף הוא יחידה עצמאית ונפרדת. הנהר הוא המסמל שלום זה. נהר הוא נתיב תובלה קלאסי, המקשר שתי ערים בקשרי מסחר, ועל כן מייצג יחסים המתקיימים בין שתי ישויות, אשר תועלתן ההדדית בלבד היא הקושרת אותן זו אל זו.

 

 

רמה גבוהה יותר של שלום היא "הקדרה" – זו הקיימת כאשר שני אנשים או שתי קבוצות פועלים יחד למען השגת מטרה משותפת, אליה לא היה יכול להגיע כל אחד מהם בכוחות עצמו, כגון בני אדם יחידים המתאגדים כדי לבנות גורד שחקים, חברות המתאחדות לקיים מונופולים על מנת לשפר את יכולת התמודדותן על שוק הצריכה, אומות המצטרפות זו לזו בבריתות הגנה הדדיות. דבר מאלו לא יכול היה להתבצע על ידי כל פרט בפני עצמו. רק על ידי המאמצים המשותפים של הפרטים הפועלים כמכלול, ניתן להגשים את המטרות הרצויות. אין כאן דו קיום גרידא, אלא שלום של עשייה משותפת להשגת יעדים שאלמלא השלום לא ניתן היה להשיגם. הקדרה היא המסמלת שלום מסוג זה.

 

הקדרה מתוכננת להכנת אוכל על ידי ניצול כוחותיהם המנוגדים של האש והמים. אילו היינו שורים את האוכל במים לבדם, היה מפסיד את טעמו ומתקלקל. אילו הנחנו אותו ישירות על האש, היה נחרך. פעולת התיווך של הקדרה, היא שיצרה תנאים המתאימים לבישול. הקדרה משתמשת בתכונתם של המים לשמור חום, ומאידך, בכוחה של האש ליצור חום, כדי להפיק מוצר מוגמר הראוי לאכילה. הקדרה, אם כן, השכינה שלום פורה בין האש ובין המים.

 

 

הרמה העילאית ביותר היא "הציפור" – היא מסמלת את השלמות הגלומה במושג שלום. לציפור יש שתי תכונות שונות: מצד אחד – יש לה יכולת להתקיים על הארץ, ומצד שני – יש לה יכולת לדאות במרומים. שתי תכונות אלו אינן כישורים נפרדים השוכנים זה בצידו של זה, אלא פרטים של מנגנון אחד המתפקד כהלכה בשתי הרשויות. אורח הילוכה של הציפור על פני הקרקע מושפע ממבנה גופה המיוחד, המאפשר לה לעוף, וכן להיפך, אופן מעופה בשמים מותאם לדרך בה היא מדדה על הארץ. הציפור הינה בריה שוכנת ארץ ודואה במרומים גם יחד, ולכן היא מסמלת שלום שבו התמזגו שני טבעים, שתי ישויות, לשלמות אחת.

 

כל אחת משלוש הרמות האלה של המושג "שלום" יכולה להימצא בחיי הנישואין, כאשר כל רמה משקפת את מדרגת ההפנמה של המושג שלום בחייו של האדם, בחיים המשותפים של איש ואישה בפרט.

 

הרמה הנמוכה ביותר של חיי נישואין היא "שלום הנהר". כל שותף מוכן למלא את חובותיו כלפי בן זוגו בדייקנות, אולם כל אחד מהם ממשיך לחיות את חייו האישיים בנפרד. הם למדו כיצד להימנע מחיכוכים ולחיות יחד בשלווה, אבל אף על פי שאין מריבות ביניהם, רמת הקשר הרגשי ביניהם נמוכה מאוד.

 

הרמה השנייה של חיי נישואין היא "שלום הקדרה". היא קיימת בנישואין בה הציבו בני הזוג לעצמם יעדים, אליהם לא היו יכולים להגיע בנפרד. מתוך פעילותם המשותפת להשגת היעדים נוצרת בליבו של כל אחד מהם התחושה, ששותפות בן זוגו חיונית עבורו, ואז מתחיל להתרקם קשר רגשי ביניהם, קשר המבוסס על תלות הדדית. שלא כמו ברמה הראשונה, שלום זה הופך להיות חלק ממהות הווייתם הפנימית.

 

חיי הנישואין, מעצם טבעם, מובילים בדרך כלל לסוג זה של שלום. איש מבני הזוג אינו יכול להשתכר כדי מחיה ולנהל את משק הבית בעת ובעונה אחת. אף אחד מהם אינו יכול למלא הן את תפקיד האב והן את תפקיד האם, הם זקוקים זה לזו כדי ליצור בית חי ומתפקד. אולם למרות שניהול הבית והאחריות למשפחה יוצרים קשר ותלות הדדית בין האיש לאשתו, הרגש הקושר אותם זה לזו עדיין נשאר, כדברי המשנה (אבות, פ"ה, מט"ז): "אהבה התלויה בדבר".

 

למעשה, נישואין מסוג זה אינם אלא מכשיר, אמצעי להשגת מטרותיהם, ועם העלמן של מטרות אלה, נמוג הקשר שביניהם. מקרי הגירושין הנפוצים בעולם המודרני בין זוגות בגיל העמידה מתרחשים בנישואין אשר מעולם לא עברו את השלב של "שלום הקדרה".

 

כאשר מגיע זמן בו נחלשת המשיכה הפיזית, כאשר הילדים גדלים ופורחים מן הבית, ובמיוחד כאשר האישה אינה זקוקה עוד לתמיכתו של הבעל, אזי אין כל גורם שיקשור את בני הזוג זה לזו, שכל מטרותיהם המשותפות חלפו הלכו להן. וכפי שמסיימת המשנה המצוטטת לעיל: "בטל דבר בטלה אהבה".

 

הרמה השלישית והעילאית של שלום בחיי נישואין, היא "שלום הציפור". ברמה זו הפך השלום לחלק בלתי נפרד מעצם מהותם של בני הזוג. כל שותף לנישואין חש כלפי זולתו תחושה עמוקה של זהות, וזהו שלום הנובע מתוך תחושת הזדהות עמוקה שיש לכל אחד מן השותפים לבן זוגו. יחסי הגומלין ביניהם הפכו כה חיוניים ורבי-משמעות, עד שאין אחד מהם רואה עוד את עצמו כישות נבדלת.

 

קשר רגשי נוצר ביניהם, קשר העומד מעל לכל תחושה של תלות הדדית או מחשבה אודות טובות הנאה. כל אחד מבני הזוג נהיה רגיש לצרכים של זולתו כאילו היו אלה הצרכים שלו עצמו. כל אחד מאושר להעניק לבן הזוג כשם שהוא מאושר לקבל ממנו. אין כלל תחושה נפרדת של המושג "אני", רק המושג "אנחנו" קיים. ביניהם שוררת אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה בלתי אנוכית, המתעלה מעל כל סיבה.

 

זהו שלב הנישואין אותו מתאר הנביא מלאכי במילים: "והיא חברתך ואשת בריתך". "אשת בריתך" – הינו ביטוי הולם ביותר לשלב זה, שכן המילה "ברית", אומרים המפרשים, נגזרת מ"בריאה". שני השותפים לברית הפכו חלק מבריאה חדשה, ישות חדשה. נישואין כברית הינם אם כן נישואין בדרגת שלמותם המוחלטת. זהו שלום הציפור – שניים שהם אחד!

 

 

מהי דרך המלך המובילה לדרגה עילאית זו של חיי נישואין? התשובה היא, כי שלום הציפור תלוי בשלום הקדרה, וזה מצידו נסמך על שלום הנהר.

 

כלומר, בני הזוג יכולים להתקשר זה עם זה בקשר מושלם (שלום הציפור) רק לאחר שחיו ופעלו יחד בהצלחה (שלום הקדרה), שכן רק כך יקנו את תחושת האמון ההדדי, אמון אשר בלעדיו לא תוכל להיווצר זהות מוחלטת ביניהם. אולם, בני הזוג לא יוכלו לחיות ולפעול יחד, אלא לאחר שיוכלו לקיים ביניהם מערכת יחסים אנושית בסיסית (שלום הנהר).

 

מעתה, ניתן להרחיב את כוונת דברי חז"ל כך: כל הרואה בביתו נהר המוביל לקדרה, ובעקבותיה ציפור, מובטח לו שלום בית מושלם. סדר הדברים במאמר חז"ל, "נהר, ציפור וקדרה", סודר לפי שני הקצוות נהר וציפור וסוג השלום האמצעי קדרה המקשר ביניהם. אבל הסדר הכרונולוגי והביצועי הוא: נהר, קדרה, וציפור.

 

רוב הנישואין נכשלים, ונשארים בדרגה של שלום הנהר. בני הזוג לא למדו להתייחס זה לזה כראוי, בכבוד ובאדיבות, ללא גילויי כעס למיניהם. מכיוון שמערכת יחסים תקינה היא היסוד להצלחה בחיי הנישואין, פירוש הדבר התמודדות עם הבעיות הבאות:

 

מהי מטרת חיי הנישואין?

אלו מחויבויות כרוכות בהם?

כיצד צריכים האיש והאישה להתייחס זה לזו?

איך אפשר להכיר את צרכיו של בן הזוג?

כיצד להתגבר על הכעס?

 

כאשר תיפתרנה בעיות יסודיות אלו, יוכלו בני הזוג לפעול יחדיו, מתוך שלום, למען השגת מטרות חייהם, וקשר של אהבה יתחיל להתרקם ביניהם. או אז נסללת הדרך אל הרמה הנשגבת ביותר של חיי הנישואין: "והיא חברתך ואשת בריתך"…

 

 

בורא העולם יתברך, יצר ועיצב את כל פלאי הבריאה מהמכניקה המושלמת של האטום, עד לנפלאות התא החי, ועד לאיזון האקולוגי המדויק שבטבע ואילו ביחס לאיש ולאישה, נראה לכאורה כי משהו פועל שלא כשורה.

 

אמנם, במישור הביולוגי פועלים הם יחד בתיאום נפלא, אך במישור הרגשי אין הדברים נראים כך. הפלא הולך וגובר, שהנישואין נוצרו בעיקר כדי לספק את צרכיו הרגשיים של האדם. והלא חוסר התאמה במישור הרגשי הוא הוא הגורם לכך שנישואין מסתיימים בכישלון. מדוע, אם כן, לא התקיימה, כביכול, עצת הבורא?

 

התשובה בקצרה, היא שהאדם בעצמו מביא על עצמו את הכישלון בכך שאינו משתמש באופן נכון ביצירה הנקראת "נישואין". כאשר משתמשים במכשיר מסוים מבלי להתייחס להוראות היצרן, אין מקום להתפלא על כך שהמכשיר אינו פועל כהלכה, או אינו פועל כלל. גם בחיי הנישואין אי שימת לב ל"הוראות היצרן", היא הגורמת לכישלון. מהן, אם כן "הוראות היצרן" ביחס לנישואין?

 

חיי הנישואין הם מצבו הטבעי של האדם, כפי שנאמר: "זכר ונקבה בראם". בהסתמכם על פסוק זה, אומרים חז"ל כי אדם שאינו נשוי אינו נקרא אדם במלוא מובן המילה – "כל יהודי שאין לו אישה, אינו אדם". זאת אומרת, האדם אינו מסוגל לתפקד בצורתו הנורמאלית מחוץ למסגרת הנישואין. אם כן נוכל להבין היטב מדוע נאמר "לא טוב היות האדם לבדו".

 

הנישואין מטיבים עם האדם בכל תחומי החיים. אם נתבונן בכל הבעיות הנפתרות על ידי הנישואין, לא זו בלבד שנראה בבירור ביצירתם את יד ה’, אלא גם לא נוכל להגדירם אחרת מאשר "נס". חיי האדם מתנהלים בשלושה מישורים: פיזי, רגשי ורוחני. בכל אחד מן המישורים הללו, תורמים הנישואין תרומה חיונית.

 

השפעת הנישואין במישור הפיזי היא הנגלית ביותר לעין. ראשית כל, פותרים הנישואין את בעיית קיום המין האנושי. עצם העמדת צאצאים אינה מבטיחה קיום זה. יצור אנושי זקוק לטיפול מורכב ומתוחכם בשנות התפתחותו כדי שיגדל בצורה נורמאלית. במשך שני העשורים הראשונים לחייו, דרושות לו תשומת לב ללא גבול, סביבה רווית אהבה וחמימות, והדרכה חינוכית מתמדת.

 

שום מסגרת, מחוץ למסגרת הנישואין, אינה יכולה לספק צרכים אלה כראוי. הדרך היחידה להבטיח את התפתחותם של ילדים בריאים בגופם ובנפשם, היא לגדלם בתוך יחידה משפחתית, הבנויה מאב ואם המקדישים את כישוריהם המיוחדים לחינוך ילדיהם. ראיה חותכת לכך, הן הבעיות הרגשיות והחברתיות המתעוררות בקרב ילדים רבים שגדלו במשפחות הרוסות.

 

הבעיה השנייה במישור הפיזי, אותה פותרים חיי הנישואין, היא זו של תאוותיו של האדם. הנישואין משחררים את האדם מהתעסקות מופרזת ביצר זה, ומאפשרים לו להתמסר להשגת מטרות חייו האמיתיות. אחד מצדיקי הדורות, האמורא רב חסדא, ציין שהעדיפות הרוחנית שלו על חבריו במלחמת היצר נבעה מהעובדה שנשא אישה בגיל צעיר.

 

אך לא רק במישור הפיזי חיוניים הנישואין לאדם, אלא גם במישור הרגשי. האדם הוא מטבעו בריה חברתית, ואין הוא יכול להיות בודד. חיי בדידות, ללא חברות עם הזולת, יגרמו לו סבל עז, אשר ימנע ממנו למצות את מלוא יכולתו. ואמנם, הנישואין מעניקים לאדם חברה ומשחררים אותו מבדידותו, ובנוסף לכך הם מאפשרים את התהוותו של הקשר הרגשי העמוק ביותר הקיים בין בני אנוש – האהבה שבין איש ואשתו.

 

אכן תרומתם של הנישואין מבחינה פיזית ורגשית לחיי אנוש תקינים היא רבה, אבל התרומה למישור הרוחני היא התרומה העיקרית. חיים יהודיים אמיתיים לא ייתכנו ללא נישואין, שכן בדרך כלל, אם כי ישנם הרבה יוצאים מן הכלל, לא ניתן להעביר את ערכי התורה לדורות הבאים בצורה מושלמת אלא על ידי חינוך הבא מתוך התא המשפחתי היהודי.

 

שני לו, ולא פחות חיוני מתפקיד זה הנוגע לכלל ישראל, הוא התפקיד של אבטחת התפתחותו הרוחני של כל פרט. האדם נברא כדי לעבוד את ה’ ולהתקרב לזיו שכינתו (עפ"י הקדמת ה"מסילת ישרים"). בחתירתו להשגת מטרות אלה מגשים הוא את מטרת בריאתו, וזוכה לשכר נצחי בעולם הבא. הצלחה אנושית במובנה האמיתי היא הגשמת מטרות אלה.

 

אך בדרכה של הצלחה זו ניצב מכשול רציני, והוא היצר הרע שבאדם. יצר זה דוחף את האדם להתרכז במילוי תאוותיו הגשמיות, ברכישת כבוד ומעמד בחברה. במילים אחרות, היצר דואג לכך שהאדם ישרת את עצמו במקום לעבוד את קונו. אדם שאינו מצליח להתמודד כיאות עם דחפים פנימיים אלו, יסטה בהדרגה מן היעדים האמיתיים עבורם נברא. יצר הרע, אם כן, הינו מלכודת המונעת מן האדם להשיג את הטוב ואת האושר שביקש הקב"ה להעניק לו. מובן מאליו, כי הנישואין הם אמצעי הצלה ממלכודת זו, והם המתנה הגדולה ביותר לאדם.

 

הנישואין מאפשרים לאדם להתגבר על נטייתו הטבעית להתרכז בעצמו, הם מאפשרים לו להסיט את מוקד הווייתו ממילוי תאוות ומהאנוכיות לכיוון של אהבת הזולת. הנישואין מכריחים את האדם לחדול מעיסוקו המתמיד בצרכי עצמו, ומחייבים אותו לדאוג לצורכי בן זוגו וילדיו. ובאותה מידה שהאדם לומד להתעניין בצרכי הזולת, הולכת ונחלשת אצלו תאוות הבצע ורדיפת הכבוד והכוח. עקב כך, תופס הזולת את מקומו של ה"אני" במרכז אישיותו של האדם, שינוי המהווה מפתח לצמיחה רוחנית.

 

אין זה אומר, שהנישואין הינם כרטיס המבטיח כניסה מיידית לעולם השלמות הרוחנית. בעינינו רואים אנו, כי רוב בני האדם נגועים בשאיפות אנוכיות, על אף היותם נשואים. על כל פנים, הנישואין מקרבים את דרך הישר להישג ידינו, שכן הם מאפשרים לאדם הבוחר להשתמש בהם כראוי, כיוון חיים מחודש. מאידך גיסא, ללא בן זוג ומשפחה, יש לו לאדם תקווה קלושה להיגאל מן השממה הרוחנית בה הוא מצוי.

 

ולכן, מידת השלום, על כל דרגותיה כפי שהוזכר לעיל, מהווה את אחד המפתחות להתפתחותו של האדם – פיזית, רגשית ורוחנית – ובחיי הנישואין בפרט.

 

 

(מתוך "עשרה ניסיונות")