צדיק יסוד עולם – חלק א

 

 

אחד מיסודות האמונה, הוא האמונה בחכמים וצדיקים. במאמר זה נפרט כמה נקודות, בעניין האמונה בצדיק.

 

 

האמונה בצדיק היא העיקר והיסוד שכל תיקון האדם והעולם כולו תלוי בו, כמו שכתוב: הָעִקָּר וְהַיְסוֹד שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ, לְקַשֵּׁר עַצְמוֹ לְהַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר, וּלְקַבֵּל דְּבָרָיו עַל כָּל אֲשֶׁר יאמַר כִּי הוּא זֶה, דָּבָר קָטן וְדָבָר גָּדוֹל וְלִבְלִי לִנְטוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מִדְּבָרָיו יָמִין וּשְׂמאל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סִפְרִי פָּרָשַׁת שׁוֹפְטִים): ‘אֲפִלּוּ אוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין שְׂמאל’ וְכוּ’.

 

ואת זה רואים בבירור, שמאז בריאת העולם היו צדיקים שהחזיקו באמונה האמיתית ולימדו אותה, כמו חנוך ועוד, ובעיקר, משבא אברהם אבינו, בדור שהאמונה האמיתית נשכחה בו לגמרי וכולם עבדו עבודה זרה, וגילה מחדש את האמונה האמיתית והפיץ אותה, וחינך את בניו אחריו, והם את בניהם. וכאשר ארכה הגלות במצרים ושוב נשכחה ונחלשה האמונה האמיתית, בא משה רבינו, שהוא נשמת הצדיק האמיתי, והאיר וגילה את האמונה והדעת בכזה כוח, עד שעל ידו נגאלו בני ישראל ממצרים וקיבלו את התורה והפכו לעם.

 

עיקר אמונתם השלמה של עם ישראל בבורא הייתה כל כולה בכוחו של משה רבינו, וכמו שכתוב על משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁמִּגּדֶל עצֶם מַעֲלָתוֹ הָיָה יָכוֹל לְהָאִיר אֲפִלּוּ בַּפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים, אֲפִלּוּ בְּשִׁפְחָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְכִילְתָּא פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח וּפֵירַשִׁ"י שָׁם, וְעַיֵּן זהַר בְּשַׁלַּח נה, וַיִּקְרָא כב): ‘רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם, מַה שֶּׁלּא רָאָה יְחֶזְקֵאל הַנָּבִיא’ הֲרֵי שֶׁאֲפִלּוּ יְחֶזְקֵאל, שֶׁהָיָה נָבִיא גָּדוֹל כָּזֶה, לא הָיָה רוֹאֶה, מַה שֶּׁרָאֲתָה שִׁפְחָה בִּימֵי משֶׁה, וְכָל זֶה מֵחֲמַת גּדֶל עצֶם מַעֲלַת הַמַּנְהִיג, שֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּנוּ הַמַּנְהִיג. (ליקוטי מוהר"ן תנינא לט).

 

 

גם עתה, אחרי קבלת התורה, צריכים לזכות לאמונה מבוררת, שתהיה האמונה נכונה וישרה. כי ישנם כאלה המאמינים בבורא אבל הם מאמינים בו בצורה ‘עקומה’, כגון שנדמה להם שהבורא הוא אכזרי חס ושלום, והם עובדים אותו מתוך יראה חיצונית. וישנם רבים שבטוחים שעבודת השם צריכה להיות בדרך של מרה שחורה, או שיש שנדמה להם, שאחד מיסודות האמונה הוא לחלוק על כל קבוצה שאינה מתנהגת על פי דעתם, ועוד ועוד טעויות רבות.

 

כל הטעויות הללו נובעות מכך שאמונה בלתי מבוררת. כי מי שאמונתו בבורא נכונה ומבוררת, הוא יודע כמה השם רחמן, והוא עובד את השם בשמחה, והוא לעולם אינו חולק על שום אדם, וכל שכן שאינו מדבר על שום יהודי שום דבר רע. כדי לזכות לבירור האמונה, זה נעשה רק על ידי הצדיק האמיתי, כמו שכתוב:

 

כִּי כָל מִי שֶׁזּוֹכֶה לְהִתְקָרֵב לַמַּנְהִיג הָאֲמִתִּי, עַל-יְדֵי הִתְקָרְבוּתוֹ אֵלָיו נִתְתַּקֵּן וְנִתְבָּרֵר אֶצְלוֹ בְּחִינַת הַמְדַמֶּה, עַל-יְדֵי בְּחִינַת הָרוּחַ-נְבוּאָה שֶׁל הַמַּנְהִיג. כִּי עִקָּר תִּקּוּן הַמְדַמֶּה הוּא עַל-יְדֵי בְּחִינַת רוּחַ-נְבוּאָה כַּנַּ"ל, וְעַל-יְדֵי תִּקּוּן הַמְדַמֶּה נִתְתַּקֵּן וְנִתְבָּרֵר הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה כַּנַּ"ל. עַל-כֵּן כָּל הַמִּתְקָרְבִים לְמַנְהִיג אֲמִתִּי, זוֹכִין לֶאֱמוּנָה יְשָׁרָה דִּקְדֻשָּׁה. אֲבָל בֶּאֱמֶת צְרִיכִין לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ מְאד מְאד אַחַר מַנְהִיג אֲמִתִּי כָּזֶה, וְצָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מְאד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁיִּזְכֶּה לְהִתְקָרֵב לְמַנְהִיג אֲמִתִּי, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לֶאֱמוּנָה אֲמִתִּית בִּשְׁלֵמוּת. כִּי כְּשֶׁמִּתְקָרְבִין, חַס וְשָׁלוֹם, לְמַנְהִיג שֶׁל שֶׁקֶר, עַל-יְדֵי-זֶה בָּאִין, חַס וְשָׁלוֹם, לֶאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת כִּי מַנְהִיג שֶׁל שֶׁקֶר הוּא בְּחִינַת נְבִיא הַשֶּׁקֶר, בְּחִינַת (מְלָכִים-א כ"ב): "רוּחַ שֶׁקֶר"; וְעַל-יְדֵי-זֶה אַדְּרַבָּא, נִתְקַלְקֵל הַמְדַמֶּה, וּבָאִים לֶאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת. כִּי עִקָּר תִּקּוּן הָאֱמוּנָה הִיא עַל-יְדֵי בְּחִינַת רוּחַ-נְבוּאָה שֶׁיֵּשׁ לְהַמַּנְהִיג הָאֲמִתִּי, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נִתְבָּרֵר הַמְדַמֶּה, וְעַל-יְדֵי-זֶה נִתְתַּקֵּן הָאֱמוּנָה כַּנַּ"ל. אֲבָל בְּלא בְּחִינַת נְבוּאָה אֵין הַמְדַמֶּה בָּרוּר וּמְתֻקָּן, וַאֲזַי הַמְדַמֶּה מְעָרֵב וּמְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם בֶּאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת.

 

נמצא, שאפילו מי שמאמין בבורא אולם אינו מאמין בצדיקים, אינו יכול להגיע לאמונה אמיתית ונכונה בבורא, והוא רחוק מהתיקון שלו, ואפילו שהחליט להאמין בבורא, הוא לא יכול באמת להתקרב אליו. ואם כך הוא כשרק אין מקורבים לצדיק אמיתי ואין מחפשים אחריו כראוי, כל שכן אם חולקים על הצדיק וכופרים בו מכל וכל, שאז מתמוטטת כל שארית של אמונה אמיתית, שהייתה לו לאדם.

 

 

עוד עלינו לדעת, שאת עיקר "רוח החיים" הטהורה, שכל כולה שואבת מהקדושה, ושהיא משלימה לאדם את כל חסרונותיו, בגשמיות וברוחניות, אי אפשר לקבל אלא על ידי הצדיק, וכל מי שאינו חולק על הצדיק יכול לשאוב רוח חיים, כדי להשלים את חסרונותיו, מרוחו של הצדיק. אולם מי חולק על הצדיק, הוא נחתך מרוח החיים של הצדיק, ומקבל את רוחו מצד הסיטרא אחרא (הצד האחר), כמובא:

 

דַּע, שֶׁעִקַּר הָרוּחַ-חַיִּים מְקַבְּלִין מֵהַצַּדִּיק וְהָרַב שֶׁבַּדּוֹר, כִּי עִקַּר רוּחַ-הַחַיִּים הוּא בְּהַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם א): "וְרוּחַ אֱלקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם"-הוּא הַתּוֹרָה, וְהַצַּדִּיקִים דְּבֵקִים בַּתּוֹרָה, וְעַל כֵּן עִקַּר הָרוּחַ-חַיִּים הוּא אֶצְלָם. וּכְשֶׁהוּא מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק וְהָרַב שֶׁבַּדּוֹר, כְּשֶׁהוּא מִתְאַנֵּחַ וּמַאֲרִיךְ רוּחֵהּ, מַמְשִׁיךְ רוּחַ-הַחַיִּים מֵהַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר, שֶׁהוּא דָּבוּק בְּהַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׁם הָרוּחַ וְזֶהוּ שֶׁנִּקְרָא הַצַּדִּיק (בְּמִדְבַּר כ"ז): "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ"-‘שֶׁיּוֹדֵעַ לַהֲלךְ נֶגֶד רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד’ (כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם) כִּי הַצַּדִּיק מַמְשִׁיךְ וּמַשְׁלִים הָרוּחַ-חַיִּים שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כַּנַּ"ל.

 

אַךְ רְשָׁעִים הַדּוֹבְרִים עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז, מֵאַיִן מְקַבְּלִין הֵם הָרוּחַ לְהַשְׁלִים הַחִסָּרוֹן? אַךְ דַּע שֶׁיֵּשׁ רַב דִּקְלִפָּה וְהוּא בְּחִינַת עֵשָׂו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵשָׂו (בְּרֵאשִׁית ל"ג): "יֶשׁ לִי רָב"; וְהוּא בְּחִינַת (שָׁם ל"ו) "אַלּוּפֵי עֵשָׂו", וּכְמוֹ שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס: "רַבְרְבֵי עֵשָׂו"-בְּחִינַת הָרַב דִּקְלִפָּה וּמֵהֶם מְקַבְּלִין הָרְשָׁעִים הָרוּחַ, וְהוּא בְּחִינַת רוּחַ הַטֻּמְאָה, בְּחִינַת רוּחַ סְעָרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם כ"ז): "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִיר" (עיין תיקון ס"ט) וְעַל כֵּן הָרוּחַ שֶׁלָּהֶם גָּדוֹל וְתַקִּיף לְפִי שָׁעָה כְּמוֹ רוּחַ-סְעָרָה שֶׁהוּא גָּדוֹל בִּשְׁעָתוֹ(תְּהִלִּים י) -"יָפִיחַ" דַּיְקָא, שֶׁמִּתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם עַל-יְדֵי בְּחִינַת רוּחַ פִּיו, שֶׁהוּא גָּדוֹל בִּשְׁעָתוֹ, אַךְ שֶׁאֵין לוֹ קִיּוּם כְּלָל וְלַסּוֹף כָּלֶה וְנֶאֱבָד, וּמְסָעֵר גּוּפֵהּ וְנִשְׁמָתֵהּ (עיין תיקון יח).

 

מובן מכאן, שישנו הבדל עצום בין מי שסתם כך אינו מאמין בצדיקים, אבל אינו חולק עליהם, לבין מי שחולק עליהם, שהרי בסעיף הקודם אמנם למדנו, שכשאין מקורבים לצדיק אמיתי אי אפשר להגיע לאמונה ישרה בקדושה, אבל בכל זאת, אין נקראים רשע. ואילו בסעיף הזה כתוב, שמי שמדבר לשון הרע על צדיקים, הוא נקרא כבר רשע וסופו לאבדון ר"ל. 

 

עוד צריכים לדעת, מה שכותב רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן (בתורה י’) שלענווה זוכים אך ורק על ידי התקרבות לצדיקים, כמובא:

 

וְהָעֵצָה הַיְּעוּצָה לְבַטֵּל הַגַּאֲוָה, שֶׁהִיא הָעֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ט"ז): "תּוֹעֲבַת ה’ כָּל גְּבַהּ לֵב" – הָעִקָּר הוּא עַל-יְדֵי הִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיקִים, כַּמּוּבָא בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן כא מ"ח): ‘בִּתְרוּעָה דְּאִיהוּ רוּחָא, אִתְעֲבִיר אֵל אַחֵר’ – בתרועה שהיא רוח, נעבר "אל אחר". וְצַדִּיק הוּא בְּחִינַת רוּחָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּמִדְבַּר כ"ז): "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ", וְעַל-יָדוֹ נִכְנָע רוּחַ גָּבוֹהַּ, אֵל אַחֵר, וְנַעֲשֶׂה מֵ"אַחֵר" – "אֶחָד", כִּי הוּא קוֹצָא דְּאוֹת ד’ (תִּקּוּן כא נ"ה:), שֶׁמִּמֶּנּוּ אַרְבַּע רוּחוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל ל"ז): "כּה אָמַר ה’ מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּאִי הָרוּחַ" וְזֶה לְשׁוֹן תְּרוּעָה, לְשׁוֹן (תְּהִלִּים ב): "תְּרעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל" (תִּקּוּן י"ח וְתקּוּן כ"א), כִּי הוּא מְשַׁבֵּר רוּחַ גָּבוֹהַּ, אֵל אַחֵר, כְּפִירוֹת.

 

המפגש עם צדיק וההכנעה כלפיו, הם הדבר היחידי שבאמת מביא את האדם להכנעה ולענווה, כי עיקר הענווה היא כלפי בני אדם ולא כלפי הבורא, שהרי אדם יכול לחשוב שהוא כנוע ועניו כלפי השם, ובאמת הוא כולו מלא בגאווה ועזות, ורק כשמתנהג בענווה ובביטול כנגד בני אדם, אז רואים אם יש לו ענווה או לא. והעיקר – כשיש לו הכנעה כנגד הצדיק, מאחר והכנעה זו היא הכנעה במלוא מובן המילה, שבאמת צריך לדעת שהצדיק גדול ממנו, וכל ההשפעות דרכו וכו’. זו נקודה שבה נמדדת באמת הענווה של האדם, אם הוא יכול להודות בזה, שכל נקודה טובה שלו, כל הרהור תשובה וכל הצלחה, אינם בכוחו כלל, אלא בכוח הצדיק, כמובא בספר המידות (גאווה): אֵין לְהִתְגָּאוֹת בְּהַשָּׂגוֹת גְּדוֹלוֹת אוֹ בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּי הַכּל עַל-יְדֵי הַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר, וְהוּא אֵצֶל הַצַּדִּיק כְּעֵט אֵצֶל סוֹפֵר.

 

מאחר והאמונה בצדיק היא הדבר שהכל תלוי בו, לכן היא גם הדבר שהכי קשה לבני אדם. זאת, משום שהאמונה במלכו של עולם לבד, אפילו למי שרחוק מאמונה, אינה מעוררת אצלו התנגדות כל כך, מאחר והבורא הוא מרומם ומנושא, וכל אדם נורמאלי יכול לקבל את הרעיון שהבורא הוא עליון על כל הארץ. אבל להאמין שיש צדיק?! להאמין שיש אדם בשר ודם כמוהו שהוא יותר טוב ממנו?! אדם שמדבר עם השם כמו עם חבר טוב, ומבטל גזירות וגוזר גזירות?! את זה הוא לא יכול לסבול בכלל! זה פשוט בלתי נסבל עבור הגאווה שלו, לחשוב על דבר כזה…

 

בעניין זה הכפירה בצדיק היא יותר קשה מהכפירה בבורא. כי האדם יכול לכפור בצדיק בעזות גדולה ולחלוק עליו ישירות, מה שאינו כן כאשר הוא כופר בבורא, כי מעט הם האנשים שיש להם עזות לכפור בבורא בגלוי, כמובא לעיל. בפרט, שכל זמן שאדם חי, לא יתכן שהוא כופר לגמרי בבורא. כי מי שמצליח לעקור את הנקודה הפנימית של האמונה שיש בליבו מיד צריך למות, כמובא בליקוטי מוהר"ן (רעד):

 

"דַּע שֶׁיֵּשׁ רְשָׁעִים שֶׁעוֹבְדִים וִיגֵעִים כָּל יְמֵיהֶם כְּדֵי לַעֲקר עַצְמָן מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמִתּוֹרָתוֹ לְגַמְרֵי, כִּי הַנְּקֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ עֲדַיִן בְּתוֹכָם, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם רְשָׁעִים גְּמוּרִים, הִיא מְבַלְבֶּלֶת אוֹתָם, וּמְבִיאָה בָּהֶם הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה וְיִרְאָה מֵאֵימַת הַדִּין הַגָּדוֹל, וּמֵחֲמַת זֶה אֵין לָהֶם תַּעֲנוּג מֵהָעֲבֵרוֹת וְהַתַּאֲווֹת שֶׁלָּהֶם, עַל כֵּן הֵם מִתְאַוִּים וִיגֵעִים כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעוּ לִכְפִירָה גְּמוּרָה בְּדַעְתָּם, חַס וְשָׁלוֹם, בְּאפֶן שֶׁלּא יִהְיֶה לָהֶם עוֹד צַד סָפֵק לִנְטוֹת אֶל הָאֱמֶת, אֲבָל צְרִיכִים לָזֶה יְגִיעָה גְּדוֹלָה מְאד מְאד כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים רַחֲמָנָא לִצְלָן, רַחֲמָנָא לִשֵּׁזְבַן, כִּי הַיַּהֲדוּת שֶׁבָּהֶם אֵינָהּ מַנַּחַת אוֹתָם וּמְבַלְבֶּלֶת אוֹתָם תָּמִיד.

 

וְדַע שֶׁיֵּשׁ מֵהֶם כְּשֶׁמַּגִּיעִין וּבָאִין לְמַה שֶּׁהִתְאַוּוּ דְּהַיְנוּ לִכְפִירָה גְּמוּרָה, חַס וְשָׁלוֹם, בְּלִי שׁוּם סָפֵק אֶל הָאֱמֶת, אֲזַי תֵּכֶף וּמִיָּד מֵתִים מִן הָעוֹלָם! וְאָז רוֹאִין הָאֱמֶת…"

 

ההסבר לכך הוא, שמאחר והאמונה היא החיבור והקשר של האדם עם הבורא, על כן כל חיות האדם תלויה באמונה. כי הבורא הוא חי החיים, והוא מחיה את כולם, כמו שנאמר: "מאן דנפח, מדיליה נפח" – מי שנפח באדם רוח חיים, משלו הוא נפח, ונמצא שרוח האדם שעליה כתוב: "ויפח באפיו רוח חיים" היא חלק מהבורא יתברך, ואם האדם, חס ושלום, כופר לגמרי בבורא, הרי שהוא מתנתק ממקור חיותו, שהוא הבורא יתברך, ומיד הוא מת.

 

נמצא, שכל זמן שהאדם חי, סימן שהכפירה שלו בבורא איננה כפירה מוחלטת, כי אם הוא חי זה מראה שנשארה בליבו איזו נקודה שבה הוא מאמין בבורא, ואפילו מי שמצהיר ואומר שהוא כופר, סוף כל סוף, בתוך תוכו, ואף בלי ידיעתו, יש לו נקודה של ספק, שמא בכל זאת יש בורא, ולכן הוא עדיין מחובר לבורא ויכול לחיות. אבל כשהאדם מגיע לכפור בצדיק, הוא יכול ויכול לכפור בו כפירה מוחלטת! והכפירה בצדיק עוקרת את האדם מכל העולמות, כמו שכולם יודעים מה קרה לקורח ועדתו, שחלקו על משה ואיבדו את עולמם.

 

ומידה טובה מרבה. ככל שהאדם מחזק יותר ויותר עצמו באמונה בצדיקים, כך הוא קרוב וסמוך אליו יתברך והוא זוכה לראות ניסים ונפלאות, כמו שכותב רבינו הקדוש, שיש קהילות שחזקות באמונת חכמים, ובזכות זה הן זוכות לראות מופתים רבים, כי בכל פעם שבאים לפני החכם, הם מתבוננים אחר כך על כל פרט ופרט בחייהם, כיצד הוא מושפע ממפגש זה עם החכם, ועל ידי זה זוכים, ומראים להם משמים את הניסים והנפלאות שהחכם פעל בשבילם, ועל ידי זה מתחזקת אמונתם התמימה בהשם ובתורתו.

                

בשבוע הבא נביא, אם ירצה השם, המשך למאמר זה. ויהי רצון שנזכה לאמונת חכמים, ונזכה להתקרב לצדיקים, ונזכה לאמונה שלמה בהשם יתברך, ולגאולה השלמה. אמן.