סדנת התאוששות מדהימה

 

 

הייתה לי תפילה מדהימה.

 

היא לא הייתה מדהימה במובן הרגיל של הביטוי. לא חוויתי התפשטות הגשמיות או משהו כזה. פשוט הגעתי ממצב שבור היטב ומרוסק. מעוכה, מתוחה, והפוכה כמו חיפושית על הגב.

 

נעלתי את הדלת מאחורי פעמיים. כיביתי את האור כי לא יכולתי עוד לראות שום דבר מול העיניים, קרסתי על הכיסא והתפרקתי.

 

בכיתי לקב"ה שאני בקצה של הכל, שנמאס לי, שכל הזמן אני רודפת סביב הזנב של עצמי, ושהמרוץ של החיים גומר אותי, כי אין לו התחלה ואין לו סוף. כל יום אני עושה דברים ולמחרת עושה אותם שוב. אלף פעמים. כבר שכחתי איזה צבע יש לשמים, ויכולת הריכוז שלי לא קיימת. אני מביטה בדברים ולא רואה אותם, עוקבת אחרי קולות ולא שומעת אותם, מותשת, מטושטשת, מחוסלת. אבא.

 

סיפרתי לו על כתבה שקראתי בשבוע שעבר – כתבה שתיארה עד כמה נשים לעולם אינן דואגות לעצמן, לא הולכות להיבדק, ומשתמשות ב’רפואת פרוזדור’, כלומר אגב ביקור עם הילד אצל רופא הילדים, הן מראות לו גם את הפריחה שיש להן בגב יד שמאל ושואלות לדעתו. הן לא אוכלות מזון בריא, לא ישנות מספיק, ורק חמישה אחוזים מהן מתעמלות, ולכן הן לא יודעות שיש להן יתר לחץ דם וכולסטרול גבוה, ולכן גם בורח להן הסידן.

 

"אני לא רוצה להיות אמא עמוסה ומוזנחת", בכיתי, והרגשתי שזה בדיוק מה שאני, "איך אפשר לחיות ככה – בלי קצת אוויר לנשימה, בלי לנשום עמוק ולהרפות, להרים עיניים ולהיזכר – מי אני".

 

הילדים התדפקו על הדלת הנעולה ושמעו ממני שבאופן מוחלט אני לא כאן. הם הניחו לי. העולם התרחק קצת, הקולות התעמעמו.

 

"השם הטוב", התפללתי, "יש אנשים שתמיד יעדיפו לעשות סדר בארונות מאשר סדר בלב ובמוח, אבל אני לא. אני באמת באמת רוצה להאיר את החושך שלי באור של דעת אמיתית. אני מאמינה שאפשר לעבוד מבפנים. אני מאמינה שהכל מתחיל מבפנים, ושיש שם כל כך הרבה כאב! כל כך הרבה בלבול! חסימות, טעויות, פחדים ישנים, תסכולים, רגשות לא מעובדים, בלגאן! מלא בלגאן! אבל במקום לעבוד על זה – על הפנימיות תשנה את המציאות החיצונית, אני רצה כל היום כמו איזה ג’וק עצבני על אספלט לוהט בשמש, עושה ועושה ועושה. די! אין לי אנרגיה!"

 

בכיתי (האם דמעות של יצור עייף, מבולבל ומלא תהיות שוות משהו בשמים? למדתי בסמינר שדמעות של תפילה יכולות לפתוח שערים, אבל תמיד נדמה לי שזה לא שייך אלי. יש כאלה שבוכים בתפילה… אני סתם ייללתי).

 

התפללתי ישר מהלב. התנצלתי המון פעמים שאני לא מודה לו כמו שצריך – אבל לתוך ההתנצלות נכנסה לי תפילה שהפתיעה וגם הדהימה אותי קצת: "הייתי רוצה להודות לך, רק שאני פשוט לא יכולה עדיין. אני בקושי נושמת. מי שבקושי נושם – לא כועסים עליו אם הנימוסים שלו לא מושלמים…

 

השם הטוב, אני לא רוצה להיות כפוית טובה. אני גם לא רעה, באמת! אני רק חסומה. נעולה ומאוגרפת בגלל שהעולם עושה לי את זה, עם כל העומס והריצות…"

 

אחרי שעה וחמש דקות, שבמהלכן תחבנו את הנקז לעומק המרבי האפשרי ופינינו הררי פסולת שהצטברה, הרגשתי נשלחת לסדנת התאוששות.

 

בשלב הראשון של הסדנא שטפתי את הפנים בהרבה מים חמים. שלב שני – חזרה לחדר הסגור כשבידי כוס קפה מהביל, שלב שלישי היה ישיבה נוחה ותרגול נשימות עמוקות. בשלב הרביעי שחררתי עם כמה תרגילי פלדנקרייז את הגב הכואב (לפני שנים השתתפתי בשיעורים. מי חלם שאני עדיין זוכרת אותם?) בשלב החמישי – הפעלתי את הטייפ בחדר עם הדיסק שאני הכי אוהבת. בשלב השישי נעלמתי אל תוך הצלילים.

 

נכנסתי לחדר בשמונה, יצור מפורק ומלא בכי שחור ואומלל. יצאתי מהחדר בעשר, בן אדם שלֵו ורגוע, מאושש, מדבר בשקט, מחייך וטעון בכוח פנימי. ידעתי בקלות במה אני רוצה להיות מעורבת, ואת כל השאר דחיתי מעלי. הבטתי בבלגאן האופייני לשעות הערב והנהנתי לעצמי בהסכמה שככה זה. לבסוף גם לקחתי מטאטא ויעה, סקוטש ונוזל כלים, סמרטוט ומקל, ושיקמתי חלקים נרחבים מהבית בקלילות ובלי שום מאמץ.

 

זה היה לא הגיוני.

זה היה בלתי אפשרי.

זה היה מהפך קיצוני מייאוש עמוק לאושר פשוט.

 

הבוקר קמתי שמחה ומודה לו בתפילה.

 

בערב, שוב באתי להתפלל את אשר על ליבי, אבל זה כבר לא היה זה. בסך הכל היה לי יום ממש בסדר, הילדים נרדמו בזמן והבית נשאר מאורגן. בעלי חזר הביתה מוקדם, ואפילו את ארוחת הערב סיימנו בתשע במקום בחצות.

 

לא היה לי הר של דברים לעשות, אחרי מה לרוץ ולמה ליפול מהרגליים. ישבתי בחדר, כיביתי את האור, אבל המילים לא באו. "תודה על אתמול. זה היה פלא פלאים". חלמתי כמה דקות. אחר כך שוב ניסיתי. "היום היה ממש בסדר", אמרתי והמחשבות ברחו לי לתכנן את התפריט של שבת.

 

שקעתי במחשבות על כל מה שהייתי רוצה לעשות ותמיד אני שוכחת. "אולי אקום להכין רשימה של דברים דחופים", חשבתי לי, אבל אז נזכרתי שאני מתפללת. ישבתי עוד כמה דקות. "במשך היום, יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להתפלל עליהם, ואחר כך הם בורחים לי, אני עדיין זוכרת אותם, אבל אין לי כוח להיכנס אליהם עכשיו".

 

אחרי רבע שעה יצאתי מהחדר, כי אחרי הכל, היה לי יום ממש טוב.

 

לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב את רשימת המשימות הממתינה לי, מביקור דחוף בטיפת חלב ואצל השיננית, ועד רכישת גרביונים מצמר וגומייה לצינור של השפופרת באמבטיה. ניסיתי להיזכר מה חסר לי באגף המצרכים ומה נגמר במחלקת מוצרי הניקיון. ואז – לרגע אחד – צפתי מעל עצמי והסתכלי במה שאני עושה. ללא ספק, כבר הייתי על המסלול המוביל להתפרקות הבאה.

 

איזה נס שהקב"ה נמצא שם תמיד, בסוף המגלשה התלולה, מחכה בידיים פרושות, איזה נס!

    

    

(מתוך מגזין "משפחה")