אבא’לה, מה אתה רוצה?

בפעם הראשונה קיבלתי את זה בהכנעה,
בשנייה הבנתי שזה מלמעלה, השלישית
דגדגה לי קצת את המערכת ולרביעית אני
לא מוכנה בכלל. הבנתי את הבדיחה וזה
כבר לא מצחיק אותי. אבא'לה, מה עכשיו?
 
 
השבוע, שוב, בעיות עם האוטו בפעם הרביעית החודש, בדיוק בערב חג לפני נסיעה. שלוש פעמים כבר ביקרתי במוסך כדי לתקן את המזגן, את המחשב של המכונית, איזה חיישן במנוע, ועכשיו מה???
 
בחסדי שמים הוא תמיד שובק חיים כמה מטרים לפני שאני מגיעה הביתה. אני כבר מורגלת בנוהל של לעצור בצד, לפרוק את כל הילדים, התיקים והעגלה, ולצאת למסע רגלי לכיוון הבית כשהלב קצת כבד והאצבע מחייגת אוטומטית לבעל, למוסך ולגרר – בסדר הזה.
 
הפעם, כשהוא נעצר בדיוק באותו נקודה 'על המטר' שבה הוא שבק חיים בפעם הקודמת, בשבוע שעבר, כבר התחלתי לקחת ללב באמת, קרי, התבאסתי קשות. כן, אני מעיזה להודות שלא קיבלתי את הדין לא בשמחה ולא בשוויון נפש, למרות שאני משתדלת לאמן את עצמי לנהוג כך לגבי כל בשורה "רעה" שמגיעה. היצר הרע התיישב עלי כבד ולא הצלחתי לנער אותו. אדרבה, חיבקתי אותו חיבוק גדול והנחתי לעצב, לכעס ולמסכנות להשתלט עלי. הילדים כמובן היו הראשונים לספוג את הריקושטים של המצב ואת מטר הצעקות וחוסר הסבלנות שהפגנתי.
 
"אתם לא רואים שהאוטו לא בסדר? שאני מדברת בטלפון? שאני טרודה ועסוקה? קצת התחשבות… תפסיקו להתנהג בצורה כל כך ילדותית…"
 
ניסיתי לעשות את מה שאני תמיד עושה כשהייאוש מחלחל לאיטו ופניתי בלי קול אל הקב"ה: "השם, בבקשה תרחם עלי, כי ממש נמאס לי עם הניסיון הזה של האוטו. כל פעם מחדש הדאגות והתכנונים הטכניים של איך מרכיבים את הפאזל של להתנייע עכשיו, לדאוג לעלויות של תיקון המכונית ולסמוך על כל אנשי המקצוע הנוגעים בדבר. בפעם הראשונה שזה קרה נהגתי בביטול ובהכנעה, בשנייה הבנתי שזה מלמעלה כפוף לרצונך, השלישית כבר דגדגה לי קצת את המערכת ולרביעית אני לא מוכנה בכלל. נראה לי שהבנתי את הבדיחה וזה כבר לא מצחיק אותי. אז תודה, אבל לא תודה".
 
כל היום הייתי עצובה ועצבנית. ניסיתי לשחרר, לנסות להבין חשבונות שמים, להיכנס לפרופורציה, להתאזן. אחרי הכל, זה רק האוטו ולא הבריאות של אחד מאיתנו, חס ושלום.
 
ניסיתי אבל לא הצלחתי.
 
בשעות אחר-הצהריים המוקדמות הילדות רצו ללכת לגינת משחקים. בקושי רב הצלחתי 'לגרד' את עצמי מהספה ולצאת איתן לצעדה בחום היום, לגינת המשחקים. בדרך פינקתי אותן בארטיקים כפי שביקשו. לפתע, בתי האמצעית השתטחה על המדרכה בצרחות אימה. נבהלתי מאוד וחשבתי שקרה לה משהו נורא. ניגשתי בבהילות ולו רק כדי לגלות שנפלה לה חתיכה קטנה מהארטיק על החול!!! היא בכתה וצרחה, ממאנת להירגע למרות מאמציי הרבים לסבר את אוזנה.
 
בתוך כל הרעש שהיא הקימה חשבתי לעצמי, כמה כפויי טובה הם הילדים. כי בתור הורה, לא משנה באיזה מצב אתה נמצא ומה זה דורש ממך באותו רגע, אתה מאוד משתדל לרצות ולשמח אותם תמיד. גם אם אין לך כסף, תגרד כמה שקלים לממתק, גם אם אתה מאוד עייף, תאסוף את עצמך כדי לצאת לגינה ברגל, גם אם אתה רוצה לצרוח ולזעום עליהם, תשתדל לנהוג בסבלנות ובאיפוק. אבל הם, לא רק שלא רואים את התמונה הכוללת ולא מכירים לך טובה, הם גם מעיזים לבכות על חתיכה קטנה של ארטיק שנפלה?!?!
 
באותו רגע הבנתי שגם אני עושה בדיוק את אותו הדבר לאבא שבשמים, לקדוש-ברוך-הוא. אני הילדה הקטנה, כפוית הטובה, שלא רואה את התמונה השלמה ואת המאמצים הבלתי נגמרים להיטיב עימי, ומעיזה לבכות, לצעוק ולהתלונן על 'החתיכה הקטנה של הארטיק שלי שנפלה', קרי האוטו ששבק חיים באופן זמני.
 
הרי הקב"ה הוא אבא רחמן ומלא חסדים. הוא רק רוצה להיטיב עימי ממש כמו שאני עם ילדיי. זה שאני לא תמיד נותנת להם כל מה שהם רוצים, זה הרי לטובתם. לכן גם אני צריכה כמו בת טובה לסמוך ולהאמין בקב"ה באמונה שלמה – שכל מה שקורה לי הוא לטובתי הבלעדית והגמורה!
 
כן, בזכות הבת שלי מחלחלת בי ההבנה הזו במלואה ומפנה את הכעס והעצבות מהלב. אני מתמלאת בהכרת הטוב ופתאום מתבהרת לי התמונה השלמה, כשכל החלקים בפאזל מתחברים לטובה, ושמחה מציפה את ליבי. אני לא מבינה איך יכולתי לכעוס לפני רגע, אך מיד נכלמת ומבקשת סליחה ומחילה. אני גם מבינה את בתי טוב יותר, כי כל כך קל ליפול לבור של הבלבול ולאחוז במקום הזה בלי לדעת איך לצאת ממנו. אבל כשכבר נחלצת משם אז אתה לא מבין איך יכולת בכלל ליפול…
 
מחר אקבל את האוטו בחזרה, מוכן ומתוקן. תודה על הזכות לנסוע כמה ימים ברכב חדש מהשכרה, ובעזרת השם, שנזכה להתגלגל חלק, באמונה שלמה, בהכרת הטוב ובהודיה לאבא שבשמים, שיודע ורוצה תמיד ובאופן המושלם מה הכי טוב בשביל בניו ובנותיו.