אז מה לומדים עכשיו?

החיים שלנו מספרים לנו מי אנחנו.
הכישורים גם הם מגלים לנו היכן טמון
ייעודנו בחיים. אני רוצה ללמוד,
לדעת, להבין, אבל מה הכי נכון עכשיו?
מה הכי מתאים?
 
 
בימים אלה אני תוהה ומחפשת מה ללמוד.
 
העולם שלנו גדול ומלא בחירה ואפשרויות. כל פעם אני שומעת על תחום או מקצוע אחר, ואומרת ומתלהבת וחושבת: 'כן, זה זה! זה חייב להיות זה!'
 
פעם אני חושבת על תחום התזונה. הרי ידועה ומוכרת ברכת הסבתות והדודות: 'הי, הי, העיקר הבריאות שלכם חביבים…' מה גם שההיצע בחנויות, המרכולים והמסעדות עומד על תזונה עתירה-גרועה פלוס פלוס.
 
אז אתם מבינים שצריך כאן מישהו שיבוא וילמד, מישהו שיבוא ויגיד 'הי, כל זה ממש לא בריא! אל תאכלו את זה!'
 
ועל זה יבואו ויגידו אותם אנשים שכספם לא מאפשר להם לייקר את איכות מזונם 'מה לעשות, התזונה אומנם פחות בריאה אבל הרבה יותר זולה!'
 
וגם על טענה זו לא שוקט העולם, כי הרי, הי, חברים, זה בעצם הכל רק עניין של סדר עדיפויות. תורידו מסדר היום את השטויות, כמו נס קפה שאתם קונים בחוץ, או סתם דברים קטנים שקונים פה ושם, ותצליחו לקנות איזה ירק ירוק ולהעשיר את התפריט.
 
כל אחד מלא עצות לרוב, כל אחד יודע בדיוק מה חסר לשני כדי שיהיה קצת יותר טוב, קצת יותר מושלם. אבל מה, שומעים ומקשיבים לעצות היועצים, מתערבלים פנימה לתוכם, מאמינים, מתבלבלים, ושוכחים כבר מה טוב, מה נכון ומה לא.
 
שוכחים את עצמנו, ומי אנחנו.
 
העולם הופך להיות בין רגע למציאות של כאוס, של בלבול, ולרגע שכחתי מי אני ומה אני, מאיפה באתי ולאן אלך…
 
אני כותבת את כל זה משום שמצאתי את עצמי קורבן של כל הבלבולים והמחשבות הללו. קורבן של עצות, של כל אותם 'יועצים' שכל אחד מתחומו ומנקודת מבטו חושב שמה שהוא אומר זה הדבר הכי נכון וזה מה שתעשי.
 
אבל אני באה ואומרת, לאט אט, הי הי, רגע בבקשה. אם אומר 'בסדר, נכון יש כל כך הרבה מהכל, אבל אם לא אתמקד בדבר העיקרי אחטא למטרה, אחטא לאמונת הבורא בי, אחטא לשליחות הייחודית המיועדת לי בזה העולם'.
 
בעצם, אני עלולה לחשוב, חלילה, שאני מיותרת כאן. אז לאן אפנה, מה אעשה? כי אם אסתבך עם דעות העולם, עם שפע הדעות, האנשים והכיוונים, לאן אגיע? מה אמצא? מה אלמד?
 
החיים שלנו מספרים לנו מי אנחנו. הכישורים גם הם מגלים לנו היכן טמון ייעודנו בחיים.
 
צריך לעצור. להתבונן. לשאול מי אנחנו? מה אנו אוהבים לעשות?
 
לרוב, נגלה שרצף החיים, בגלל נטיית ליבנו, מושך אותנו לכיוונים די אחידים של עיסוק ועניין. זה יכול לצער אם חושבים שיש כל כך הרבה מהכל, אז מה צריך אותי? מה אחדש? אבל מחשבה זו, שמלווה אותנו מרגע שאנו מתחילים להבין, נגנזה ושמורה אצל אבינו שבשמים. היא לא שייכת לנו. אנחנו כאן וזאת עובדה. אנחנו כאן כי כך אלוקים רוצה. כל תשובה אחרת תצמצם, לא תספק, ומחר עלולה אפילו להתערער.
 
על תשובות לא בונים חיים. על תשובות לא בונים אמונה.
 
כן, בהחלט אפשר לשאול, אך על מנת לקבל, להרבות טוב, להרבות צדק ואור. לא כדי לקטר ולהוכיח ולהמרות.
 
רבה אמונת הבורא בי ואני מתחילה לחפש את הדרך, אבל לא כדי לנסות להיות 'הכי הכי' – חדשנית/מרגשת/נשמעת/מסעירה. אלא, בתקווה להיות הכי נכונה שאני יכולה להיות, עם מה שקיבלתי ממנו יתברך, לפגוש אותו שם, בתוך הכוחות והכישורים שהוא נטע בי, ולהפסיק לחפש את מה שלא, את הצדדים האחרים.
 
ובכלל, זה מעשה שלי, וזה מעשה שלו. אז למה לנו לדבר מאחרים?