אני רוצה להיות צדיקה

אני רוצה לסלוח, לא לכעוס, לפרגן,
ולהביא הרבה ילדים לעולם. אה, ואני גם
רוצה להאיר פנים, לתת צדקה, לעשות
חסדים… בקיצור, אני רוצה להיות צדיקה.
 
 
אני רוצה להיות צדיקה.
 
אני אפילו מוכנה לעבוד על זה בשעות הפנאי…                    
 
קצת ללמוד מחכמים, כמה שיעורים, להתבונן ולנסות לזהות, לנשום עמוק, להירגע, להגות בזה, להיות מודעת, מחוברת.
 
לסלוח, לא לכעוס, לא לנטור, לא לקנא, לכבד את הוריי, את בעלי, להביא הרבה ילדים לעולם, לא לשנוא, לפרגן, לדון לכף זכות, לא לדבר לשון הרע ורכילות, להכניס אורחים, לעשות חסדים, לתת צדקה, לסעוד את החולים, להסביר פנים, לא לעשות חשבונות.   
 
לקלף את הקליפות, לנקות את הלב, להסיר את הספקות, להאמין בעולם הבא ולפעול כך בעולם הזה, להאמין שהכל לטובה תמיד, לא לעשות חשבונות שמים, לא להקפיד, לשלוט ביצר הרע, להתנהל באלגנטיות עם ניסיונות קשים, לערב את השם בכל דבר בחיי, להיות תמיד מכוונת לרוחניות, לחכות למשיח בכל דקה של היום…
 
ולשמוח לשמוח ועוד פעם לשמוח.
 
אני כל כך רוצה, אבל מרגישה מאוד רחוקה מהמטרה. לפעמים נדמה לי שזה הר כל כך גדול לטפס עליו, ואני לא יודעת איך אצליח לעמוד במסע. בגדול, אני לא מתייאשת. כבר עברתי את השלב של לוותר ולחזור אחורה, ואני מתפללת שזה גם לא יקרה. אבל לפעמים נופלת עלי עצבות גדולה לנוכח חוסר האונים ששוטף אותי מול ניסיונות ומצבים איתם אנחנו מתמודדים בחיים. גם אם זו צרה קטנה ופתירה, כביכול, ההתמודדות איתה מרגישה לעיתים מתסכלת ומצרה. הלב מתכווץ, הנשימה נעשית רדודה, לפעמים גם הדמעות עולות בעיניים (במיוחד כשאני מדברת עם אמא ומרגישה פתאום שוב כמו ילדה קטנה ואבודה…)
 
האמת היא כמו גל. יש לה גאות ושפל. היא תמיד שם, אבל בווליום שונה. לפעמים היא רדודה, ואז אפשר להמשיך כרגיל וכמעט להתעלם ממנה. אבל אז באה הצפה גדולה שבדרך כלל מלווה בכאב. כאב שמכריח אותנו לגדול. ואת הכאב הזה אני רוצה ללמוד לקבל בחיבוק ובחמלה, ולא בכעס וייאוש.
 
התמודדות עם כאב היא לא דבר פשוט. מה שגורם לכאב להיות בלתי נסבל הוא הפחד ממנו. גם בכאבים פיזיים, כשמנטרלים את אלמנט הפחד כמו שעושים ילדים קטנים, החוויה שנותרת הרבה פחות מטלטלת. בלידה, למשל, כשהסיבה לכאב ברורה ואנחנו מצליחות להבין באמת שכך צריך להיות, הכאב יכול להיות נסבל יותר. מניסיון…
 
גם בכאב של גדילה, בתוך ניסיונות למשל, יש הרבה פחד. פחד מהלא נודע, מחוסר שליטה, מחוסר האונים שלך. הפחד מביא לעצבות ולייאוש והדרך היחידה להתגבר עליו הוא על ידי אמונה תמימה. בתוך כל השחור הלב צריך להתנקות, להזדכך, ולהשתדל בכל מאודך להאמין שהשם מיטיב עימנו.
 
צדיקוּת זאת מטרה נעלה. ואנחנו הרי יודעים שאפשר להגיע לשם, להצליח לטפס על ההר. עובדה. יש ל"ו צדיקים נסתרים שמחזיקים את העולם, ועוד הרבה צדיקים גלויים אליהם אנחנו הולכים לקבל עצות וברכות.
 
העניין שלנו הוא להשתדל ולנסות. בעזרת אמונה תמימה והרבה לימוד תורה, נצליח לשלוט ביצר הרע, בספקות ובייאוש, ונשים מבטחנו בהשם.
 
משה רבינו היה בן מאה ועשרים כשהצליח להתגבר על היצר הרע שלו. לאחר מכן לא נותר לו יותר מה לעשות בעולם הזה, לא היה לו בשביל מה לחיות והוא הלך לעולמו. מזה אפשר להבין שהיצר הרע, שכביכול מונע מאיתנו להיות צדיקים גמורים, גם אותו ברא השם, וחלילה לנו מלרצות למגר אותו מתוכנו. אנחנו רק צריכים להשתדל לחיות את החיים בשליטה על היצר הזה, מכיוון שכך נצליח להתגבר גם על הניסיונות הקשים ביותר. ואז, נוכל לטפס גבוה יותר בהר הצדיקות.