בועה של אושר

כשהוא מניח את הדברים ככה על
השולחן, אני פתאום שמה לב כמה
הבועה שלי שומרת עלי מכל משמר,
אפילו שהייתי רוצה לצאת החוצה,
לעולם של המבוגרים.
 
 
"אני קצת מקנא בך" הוא מתוודה בפניי. "את זוכה להישאר בבית עם הילדים, כולך מוגנת לך בבועה שבנינו. מוקפת בחומת האהבה של הילדים, באושר שלהם ולא צריכה להתמודד עם כל העולם שבחוץ".
 
על מה הוא מדבר? אני חושבת לעצמי. הוא מקנא בי? אני זו שמקנאה בו…
 
אני זו שמייחלת לקצת זמן בחוץ, לחופש באוויר הצח, בעולם המבוגרים. אני רוצה לנהל כל היום שיחות אינטליגנטיות עם אנשים רבים ומגוונים, לעשות צחוקים, להעלות רעיונות מבריקים לפרויקטים או עסקאות דמיוניות, ובין לבין, גם לעשות הפסקת סיגריה וקפה הפוך. זה נראה לי אידיאלי לנהל מערכות יחסים קצרות וארעיות, במקום אלה שבהן אני חייבת למלא את כל בקשתם ורצונם של 'השותפים', לטפל בהם ולשרת אותם, לרדוף כדי להחליף טיטול ולהיאבק איתם על כל דבר קטן. בשיחות שאני מקיימת עם הילדים כל משפט שני נגמר בסימן שאלה או במושג "אבל למה?" וההומור בדרך כלל נמוך מדי לטעמי…
 
אבל אני לא מגלה לו את מחשבותיי, אלא ממתינה שהוא ימשיך ויסביר את שעל ליבו.
 
"זה לא פשוט המפגש הזה עם כל כך הרבה אנשים ביום" הוא ממשיך, "עם חלקם הגדול אני יכול לתפוס ראש ולא משנה כמה או במה הם אוחזים בתפיסתם. יש בעם שלנו אנשים עם לב גדול ונשמה עצומה. המפגש איתם מרגש ומחזק אותי עד מאוד, ואז אני מרגיש שאני עולה במדרגות השמחה. לעומתם, יש קומץ קטן של אנשים מלאי זעם וטרוניה על העולם. הכעס והעצבות שלהם מחלישים אותי מאוד ומקשים עלי את האחיזה במידת השמחה. אני ממש מרגיש שאני נחלש פיזית ומיד רוצה להתרחק מהם, כדי להציל את עצמי. באותם רגעים אני חושב עלייך ואני מתנחם בעובדה שלפחות את לא צריכה להתמודד עם מצבים כאלו בבית שלנו".
 
ובאמת, כשהוא מניח את הדברים ככה על השולחן, אני פתאום שמה לב כמה הבועה שלי בעצם שומרת עלי מכל משמר. זה נכון שהעיסוק בטיפול מסיבי בשלושה ילדים קטנים שואב ממך כוחות, ולפעמים גם גורם לתחושת מחנק ואיבוד העצמי. אבל יש לו גם צד נוסף, צד ששומר עלי כל הזמן צפה עם הראש מעל המים ולא נותן לי אף פעם לצלול, או חלילה לטבוע.
 
כי, ילדים זה שמחה וילדים זה ברכה, וזו לא סתם שורה משיר. זה באמת נכון. במיוחד בגילאים הקטנים, אז הם מסוגלים להגיע לרמות מאוד גבוהות של שמחה. באותם רגעים כל הישות שלהם היא אושר צרוף שאינך יכול אלא להידבק בו. רגעים אלו מגיעים בתכיפות גבוהה ומלווים בצחוק מתגלגל ששובר כל מועקה או יגון.
 
ההתנהלות שלהם עליזה וכל תנועות הגוף שלהם אומרת חיות והתרוממות רוח.
 
הם לא נשארים עצובים יותר מדי זמן, ויכולים להעביר במהירות חוויות לא נעימות ולחזור לשגרת השמחה בקלות. עולמם בטוח ומוגן, מכיוון שהאמונה שלהם חזקה והספקות חלשים. הם מתנחמים בקלות יחסית, ויש להם יכולת מופלאה לחיות בהווה כך שהם כמעט ולא מוטרדים, לפחות לא באופן קבוע או בצורה קיומית.
 
פעמים רבות אני מרגישה שהם ממש מצליחים לשנות לי את מצב הרוח. זה יכול לקרות אחרי שיחה מטרידה בטלפון. מצב רוחי מעכיר בגלל בשורה ששמעתי, בגלל או שמישהו פגע בי, אך מפאת הצורך לטפל בילדים אני נאלצת להרחיק את המחשבות המטרידות ומיד אני מרגישה יותר טוב. עצם ההתעסקות המסיבית בארגון הבית והילדים גם היא לא מאפשרת לשקוע במחשבות מדכאות, כי פשוט אין לי את הזמן לזה.
 
לפעמים קורה שאני מגיעה לקצה גבול היכולת שלי. העייפות והלחצים מכריעים אותי ואני מתפרצת על הילדים בכעס. בשנייה הראשונה הם נבהלים, אך ברגע אחרי הם פורצים במקהלה בצחוק מתגלגל. למרות שהם צוחקים עלי, מצב הרוח שלי משתנה מיד, כי אני מבינה, כמוהם, כמה מגוחך הוא המצב שהגעתי אליו. אני פורצת בצחוק יחד איתם וכבר הכעס נעלם ונמוג ואיתו גם חלק מהעייפות.
 
ובכל זאת, לעיתים קורה לי שאני כן נתקלת באנשים עצובים ומדוכאים ששופכים עלי את צרתם ויגונם, או כאלה שנוהגים בקביעות לדבר לשון הרע ודברי רכילות. גם במקרים אלו אני משתמשת בילדים כדי לקטוע את הדבר מבלי להעליבם. בכל אימת שאנרגיה רעה נשלחת לעברי כשאני במחיצת הילדים, מיד אני מוצאת איזו אמתלה להתחמק מהשיחה, למשל טיטול שצריך להחליף, אמבטיה דחופה או סתם ריב שדורש התערבות מיידית מצידי. דברי הרעה כמובן נפסקים באותו רגע, ובדרך כלל אינם מתחדשים שוב, והדבר נעשה בהבנה ובקבלה.
 
אז נכון שזה תפקידי לשמור ולהגן עליהם, אבל מסתבר שזה עובד גם להיפך. ההימצאות האינטנסיבית עם ילדים בגיל הרך מאפשרת נגיעה בעולם זך, טהור וחסר דאגות. החוויה של הרגע מועצמת מאוד ואין הרבה קליפות שיעיבו על האחיזה במידת השמחה. השקיפות שהם מהווים לך, ההתעסקות והטיפול האינטנסיבי בהם, ועצם השהייה החלקית בעולם של דעת נמוכה, מרחיקים אותנו מעולם המבוגרים ומזכיר לנו שמתחת לכל הקליפות, גם אנחנו היינו פעם ילדים קטנים שידענו לשמוח עד כלות.
 
בבועה שלי, הילדים הם העוגן שמגן וממלא אותנו בשמחה.