בוץ של רחמים עצמיים

לא מבינים אותי, אנחנו מצהירים.
הוא מביט בנו ברחמים, מלטף את האגו
הפגוע ומאשר: נכון, אף אחד לא מבין
וגם לא ינסה. הנה עוד סיבה לשקוע עוד
כמה סנטימטרים בבוץ…
 
 
אין כמו רחמים עצמיים להחליש ולרוקן אותנו מכל האנרגיות. והכי גרוע – לעורר את קנאתנו.
 
רגע, אולי הקנאה היא המעוררת את הרחמים העצמיים שבנו? ההסתכלות הזו על מה שיש ולנו אין? על מה שהאחר זכה ורק אנחנו לא קיבלנו…
 
הקנאה, כמו שכולנו יודעים, היא כוח הרסני שמכלה כל חלקה טובה בנו. ויש בנו, בכולנו, הרבה טוב.
 
אה, לכן ביקש משה רבינו ע"ה: "מאה מיתות ולא קנאה אחת" (מדרש דברים פרשה ט, פסקה ט). וזו גם הסיבה ששלמה המלך ע"ה אמר  "קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח, ו) ו"רקב בעצמות קנאה" (משלי יד, ל).
 
קנאה,
 
התחושה שמרקיבה את הנפש ומחלישה את כוח הרצון, גורמת למקנא להתבוסס בתחושות של רחמיים עצמיים עד כלות הנפש. מונעת ממנו לזהות ולהכיר בטוב שבחייו.
 
ובמצב כזה, של חולשה רגשית, אנחנו מבינים את עצמנו מאוד. מתמלאים בטינות אינסוף למי שלדעתנו אשם בכל צרותינו.
 
ותנחשו מי יחלץ לעזרתנו? מי יבוא לתמוך בכל השערה ויסכים שכן, זה בדיוק כך?
 
נכון, היצר הרע. הוא יעשה את העבודה על הצד הטוב ביותר. אנחנו, צריכים רק להראות סדק או שניים בחומה בתוכנו, והוא כבר ידע איך להכניס את הרעל הזה פנימה.
 
קשה לנו, אנחנו אומרים, והוא מהנהן בהשתתפות והסכמה מלאה: קשה מאוד, לא סתם קשה.
 
ואנחנו מרחמים על עצמנו, שוקעים עוד קצת בביצה הזו של הרחמים העצמיים, כי כשקשה זה גם כבד, זה בדיוק מה שהיצר רוצה, שנשקע…
 
לא מבינים אותי, אנחנו מצהירים. והוא מביט בנו ברחמים (?!?), מלטף את האגו הפגוע ומאשר: בהחלט, אף אחד לא מבין אותך, ואף אחד גם לא ינסה.
 
הנה עוד סיבה לשקוע עוד כמה סנטימטרים בביצה.
 
הכל נופל עלינו, אף אחד לא עוזר, אף אחד לא טורח לשאול אולי אנחנו צריכים עזרה. והוא, בטח, יאמר לנו להתבונן על כפות הידיים העייפות שלנו, שנראה, שאף אחד לא עוזר, איך אפשר להמשיך כך?
 
הערכה, אוי הערכה. מישהו בכלל יודע להעריך את מה שאנחנו עושים?
 
מה פתאום, הוא מיד יאמר, זה כבר יותר מדי. מפלים אתכם לרעה. תראו, לאחרים טוב ולכם לא. אתם יודעים לומר תודה, אחרים לא יודעים להעריך את מה שאתם עושים בשבילם. אתם ראויים להרבה יותר מזה! אל תוותרו!
 
כן. הוא מביט בכם ומשתתף בצערכם. אתם באמת מסכנים.
 
עוד סיבה לשקוע חצי מטר לפחות בביצה האיומה של הרחמים העצמיים.
 
ואז, הדמעות זולגות
 
אבל הוא מרגיע ומסביר: ככה זה בעולם. הטובים סובלים. הרעים שמחים.
 
ככה הוא מטפטף. הרעים שמחים, הטובים סובלים.
 
הרעים שמחים.
אתם סובלים.
 
אתם שומעים ושוקעים עמוק יותר באומללות. בחשכת בוץ הרחמים העצמיים.
 
והוא, חוגג את ניצחונו!
 
אבל הנפש, שהגיעה עד עומק שפלותה, מחפשת משהו להיאחז בו.
 
קרן אור מבליחה. ומתוך השבר הזה אתם אומרים איזה פרק בתהילים שמעורר ומאיר את הנשמה. אה, ומישהו אומר פתאום מילה טובה. ורגע, אתם גם עושים משהו טוב לסובבים אתכם, או סתם לעצמך. אתם מרגישים את האהבה האלוקית עוטפת אתכם כמו מעיל פרווה בחורף קר. ואז, ניצוץ טהור מתעורר בך. והיצר הטוב מתחזק ומעיר אותך לגמרי, מאיר את עינייך. את מבטך.
 
הוא מסייע לך לעלות על המכשול הזה שכמעט הפיל אותך, ולהביט מסביב,
 
והנה אור!