בשיטת הסלמי

הכל בגלל הזלזול ב'מעט' ההוא.
כמו נקניק, כל פעם היצר חותך חתיכה
דקה. "מה בכך?" שואלים – עד שנגמר
לגמרי. זוהי הידרדרות בשיטת הסלמי.
 
 
בסיפורי מעשיות, מסופר על צדיק אחד שפעם נפלה עליו עצבות וכבדות גדולה, עד שלא יכול היה לזוז ממקומו. ורצה לשמוח ולהרים את עצמו, אך ממש לא הייתה לו אפשרות לעשות זאת, כי בכל פעם שניסה לרומם עצמו מצא לו היצר הרע סיבה להיות עצוב. טיכס הצדיק עצה לשמח את עצמו, ומצא! בעזרת "שלא עשני גוי". והיה רוקד ומאושר עד מאוד, כי אי אפשר לשער את ההבדל שיש בין קדושת ישראל, ואפילו הפחות שבפחותים, לבין טומאת העכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות).
  
ועל כזאת שמחה לא הצליח השטן להתגבר ולקלקל. מדוע? הרי במעשים שעושה האדם תמיד אפשר למצוא חיסרון. אך הזכייה הגדולה שניתנה לו משמים – שנולד יהודי – היא שמחה שלמה שלעולם אי אפשר לערער עליה.
 
ואותו צדיק החל לשמח עצמו בזאת מאוד מאוד. ובכל רגע עלתה וגבהה שמחתו, עד שהגיע לאותה שמחה שהייתה למשה רבינו בעת שעלה לקבל את הלוחות. והוא עלה לעולמות עליונים ונעלים. אך השמחה, כמו לכל דבר, יש לה גבול. וכבר נמצאה לה סיבה שהחלה להוריד לו את המפלס. לאט לאט פסקה השמחה עד שדעכה לגמרי וגרמה לחסיד לרדת בחזרה את כל המרחק שגמא כלפי מעלה. אך להפתעתו, גילה שהוא נמצא בדיוק באותו מקום בו היה לכתחילה והתקדמותו היא ממש אפסית, כחוט השערה. התמלא החסיד בתמיהה גדולה, הייתכן שכל מה שפרח בעולמות העליונים לא הביא לשום התקדמות קלה בעולם הזה?! אבל אז הראו לו מן השמים, שכל תנועה הכי קטנה שאדם מעתיק את עצמו ממקום מסוים למקום גבוה יותר, אפילו עליה כמעט בלתי מורגשת, בשמים היא נחשבת להמון ויקרה עד מאוד בעיני השם יתברך.
 
וכדי להבין זאת, סיפר רבי נחמן מברסלב זיע"א משל לגלגל שיש לו נקודה במרכזו, אם נוציא קווים מן הנקודה הם יהיו בתחילה ממש סמוכים זה לזה. אך אם נתקדם ביחד עם הקווים נגלה שהם התרחקו אחד מן השני, ומובילים כל אחד למקום אחר לגמרי. כך, כשאדם מתקדם אפילו כחוט השערה בעולם הזה, בשמים רואים זאת כהתקדמות עצומה.
 
וזה דבר שצריך לחזק כל אחד ואחד באשר הוא. לא להתייאש אם התכוון רק בקטע קטן מהתפילה, לא לומר שזה בכלל לא שווה. כאשר יודעים שלמעלה מעריכים גם את המעשה הפעוט ביותר, זה מדרבן מאוד, ובפעם הבאה יתכוון בקטע נוסף. דווקא הדברים שנראים פשוטים וקטנים בעיני בשר ודם מהווים יהלומים מנצנצים ונפלאים בעיני הבורא. אותן המצוות שהאדם דש בעקביו – המצוות שהוא לא מייחס להן חשיבות באותה מידה של הרמת פרויקטים גדולים – השם יתברך ממתין שמישהו יבוא וירים אותן מעפר, בחינת מצוות שאדם דש בעקביו.
 
האם חשבנו פעם מדוע בראש השנה וביום כיפור אומרים "עלינו לשבח" בתוך תפילת העמידה? אחת הסיבות היא, שזוהי מצווה שבדרך כלל הבריות מזלזלים בה וחוטפים אותה 'חת שתיים' ביציאה מבית הכנסת, בלי טיפת שימת לב למילים הקדושות וחבל. הרי ידוע שתפילה זו יקרה וחשובה מאוד לקדוש ברוך הוא. כי בשעה שעם ישראל אומרים אותה, משתתקים כל פמליא של מעלה ומאזינים לקילוסו של מלך מלכי המלכים. עקב מיקומו של "עלינו לשבח" בסוף התפילה, שוכחים רוב האנשים את חשיבותה ועוצמתה, לכן ביום כיפור ובראש השנה, כשאדם חייב לעמוד הוא משקיע בה את מלוא הכוונה הראויה.
 
וכן להיפך, חס וחלילה. סטייה שכמעט בלתי נראית בעולם הזה מהדברים שחושבים ש'לא יקרה כלום' ו'אף אחד לא ישים לב שהשתנה משהו', מתפרשת בעולם העליון כחמורה ביותר. ולכאורה קשה להבין, מדוע דבר כל כך קטן כמו להוריד סנטימטר מאורך הבגד, או לקום קצת אחרי הזמן גורם לכל כך הרבה רעש? מדוע עושים מכל שטות עסק גדול? פעמים רבות תלמידות מתלוננות על תקנון בית הספר שהוא מחמיר מידי, "מרובע" כמו שאומרים. הן לא מבינות מה גרוע בנעליים בעלות סוליה יותר גבוהה מהמקובל, אם זה עדיין בסדר מבחינת הלכה. העיקר, כך חושבים הצעירים, לא להיות 'חניוק'…
 
אך יש מעלה ל'חניוקיות'…
 
כל מעשה קטן משפיע רבות. גם אם אנו לא רואים זאת פה ומיד. עגיל מתנדנד, למשל, ושאינו צנוע, עלול להוביל לעגילים ענקיות שמסכנות את התנוך בקריעה. או שסע בבגד שלכאורה צנוע משום שמגיע עד לאורך שמותר לראות את הרגל, יגרור אחריו לשסע ארוך שחושף מעבר למותר. וזה מה שנקרא: "עבר ושנה, נעשה לו כהיתר". כלומר, מי שעשה עבירה וחזר עליה במשך כמה פעמים בתחילה הוא חש אי נוחות ולא נעים לו, אך ברבות הזמן הוא מתרגל ואף נהיה לו טוב עם זה.
 
ובנוסף, אם היום הבחור לא קם למניין בישיבה, למחרת הוא מתפלל אוטוסטרדה בשטיבלאך. ביום השלישי הוא יתפלל ביחידות, ואילו ביום הרביעי לא יתפלל בכלל. יודעים איפה ההידרדרות מתחילה, אך לא יודעים היכן היא תיגמר. הכל בגלל הזלזול ב'מעט' ההוא. כמו נקניק, כל פעם היצר חותך חתיכה דקה. "מה בכך?" שואלים – עד שנגמר לגמרי. זוהי הידרדרות בשיטת הסלמי.
 
בצורה מוגזמת מעט, נתאר שפעם בא יהודי עם-הארץ אל הרב, וטען בפניו שבנו מסב לשולחן ללא גופיה. שאל אותו הרב: "ואיך אתה מגיע לשולחן?"
 
ענה אותו אחד: "אני לפחות מגיע עם גופיה".
 
אמר הרב: "כעת הדברים מובנים. אם אתה מגיע עם גופיה ובנך בלעדיה, אזי הנכד יגיע ללא בגדים בכלל"…
 
זוהי ירידת הדורות, כל דור מביט על הדור הקודם ובוחן את מעשיו לפרטים. ילד שמזהה אצל אביו ירידה קלה, ימשיך בדרך כלל לצעוד על אותו מסלול ואף הנכד כך, והשם ירחם לאן יגיעו.
 
אך יש בשורה טובה! בעזרת השם, ניתן לגרום לעליית הדורות בדיוק באותה צורה. אב שמתחזק בדבר קטן (אין מצווה שאינה חשובה, אך הכוונה לדבר שהבריות פחות שמים לב אליו) גורם שבנו יעלה מעליו ויהיה גבוה ממנו במצווה זו. שכן בתחילת הדרך, כמו שאמרנו, לא ניכר השינוי. ככל שמתקדמים עם הקו אין אפשרות שלא לראות במוחש את השינוי העצום. לדוגמא: אב מחליט להקפיד ביתר שאת שלא לדבר בבית הכנסת, בנו בעזרת השם יבחן את מעשיו ויראה שאבא לא מפטפט, אפילו שרבים אחרים עושים זאת ולשונם מתגלגלת בשחרור כאילו אין זו שעת תפילה. אין ספק שיעריך את אביו. ואז לא רק שלא ידבר, אלא יתחזק מאוד להתפלל בכוונה גדולה. ואם רואה שאביו חוזר לאחר יום עבודה כשהוא סחוט ולמרות זאת הוא מקפיד ללמוד לפחות משהו, כמו הדף היומי, כדי שלא יעבור עליו שום יום ללא לימוד – הבן לבסוף ישקיע את כל מרצו בלימוד התורה ויהיה תלמיד חכם בעזרת השם.
 
וכן, אם שהולכת בצניעות. וכאן נדגיש שלא הכוונה לסמרטוטים, אלא למראה כללי מכובד, עדין וכלל לא מתבלט – בנותיה תלכנה בדרכה ואף תהיינה מעבר. ואין ספק שאב ואם אינם מתקנאים בילדיהם ורק רווים נחת מכל התקדמות ועליה שלהם.
 
ניקח איתנו תמיד את רעיון הגלגל. זאת, כדי שנזכור להשתדל יותר בדברים הקטנים, כי אין לנו מושג איזה רושם הם עושים בשמים. ועד לאן, בעזרת השם, נגיע בעזרתם.
 
שנזכה תמיד לשמוח בנקודות הטובות ובזה ש"לא עשני גוי", ולעולם לא ניפול לזרועות הייאוש.