גול עצמי

הארומה של הנס קפה שהכנתי הפיצה את ריחה בחדר. לגמתי מהספל, עצמתי את עיניי ונשמתי לרווחה. זה משהו שלא עשיתי כבר מזמן. הטלפון צלצל אבל לא מיהרתי לענות. שישאירו הודעה במשיבון, אמרתי לעצמי, או שיתקשרו שוב, מאוחר יותר.

אני רוצה שקט. גם אם זה שקט תעשייתי. כי שקט, אחרי הכל, הוא שקט.

אבל איזה שקט באמת חיפשתי? התשובה הייתה לי מאוד ברורה. האמת היא שחיפשתי שקט פנימי, השקט הזה שכל אחד מאיתנו מייחל לעצמו. שקט מלא שלווה, נעים עם הורמוניה ואיזון כזה, משהו שלא חוויתי כבר הרבה מאוד זמן. תארו לכם.

כל מה שרציתי הוא רק שיניחו לי לנפשי, שאוכל להתכברל בתוך עצמי עם המחשבות שלי שיובילו אותי למחוז חפצן… העיקר שקט. שקט מהעולם. שקט מכולם. ואפילו שקט מעצמי.

סוג של בריחה, אתם שואלים? אולי. אבל זה בהחלט מהווה סוג של מפלט. מפלט זמני טוב והכרחי.

וכך, בעודי משתעשעת עם מחשבותיי פתאום מפלחת לה מחשבה אחת חוצבת ונוקבת לתוך התודעה, אתם יודעים, כמו בסיפור על יפהפיה הנרדמת – כל הפיות הטובות מאחלות רק טוב עד שבאה הפיה הרעה… אז אותה מחשבה חוצבת אומרת לי: 'השקט הנפשי המאולץ והמדומה הזה עלול להיות מופר בגלל גול עצמי'.

'גול עצמי??? למה?' שאלתי אותה.

'בגלל שאת נתת לשקט הזה כוח, במה ושרירים. יש כאלה שהשקט הזה בכלל לא היה מפריע להם וגם לא היה מחולל בהם שמות, אבל אצלך הוא כבר בשלב של מחול משתולל. כן, רוחמה היקרה, את נתת לו את הלגיטימציה המלאה להרגיש חופשי, לפעול ולהתנהל כאילו הוא האדון ובעל הבית שלך. ואת, כתוצאה מזה, הגעת לאן שהגעת…'

זה מה שאמרה לי אותה מחשבה והעיבה על השקט המאולץ שניסיתי לאמץ לי. יופי. עכשיו אני גם אשמה בנוסף לכל… גם חוויתי תחושות מאוד לא נעימות ועכשיו גם נוספה לה האצבע המאשימה. המצב ממש אבוד. מה שלא אעשה לא יהיה טוב. מה, גם לאלץ את עצמי להירגע עם איזה שקט תעשייתי מדומיין כבר אי אפשר?

כנראה שלא. האמת הרבה יותר חזקה והיא גם טופחת על הפנים (ולא תמיד זה נעים ואפילו גם כואב). המציאות יותר חזקה מניסיון לדמיין ולייצר שקט מזוייף. לפחות אצלי. יש אנשים שיכולים לחיות עם מציאות כזו באחווה ורעות שנים. אבל לא אני. אצלי, משום מה, זה לא עובד.

אחרי שנרגעתי קצת, אמרתי לעצמי שטוב שכך. טוב שאני לא נותנת תוקף לרוע הזה ולכפיות הטובה. באמת זה גול עצמי. הרי בסופו של דבר הכל מתחיל ונגמר בראש, בזווית הראיה, בדרך שבה אתה בוחר להסתכל על החיים ומאורעותיהם. ואם כך, למה ליצור שקט מזויף כשאפשר ליצור שקט אמיתי? למה להתפשר על שקר כשאפשר, וכך צריך להיות, לחיות באמת? למה לא לעשות עוד מאמצים ולהיחשף לחיים אחרים נטולי פניות ומלאי אמת?!?

האושר יכול להיות נתון יחסי בהשוואה בין אנשים שונים. אבל גם יכול להיות שריר וקיים במאת האחוזים אצלך בחיים. למה אני מתכוונת? בואו נתבונן, לצורך ההמחשה, על עולמם של הילדים המתוקים והשמחים. תנו להם סוכרייה צבעונית על מקל ותראו מה קורה להם. הם לא יפסיקו לשמוח, לרקוד ולשיר. תציעו להם לשחק בגן המשחקים… ותוך שנייה (שנייה? אלפית שנייה, כזו שחשובה למתחרים האולימפיים) הם ינעלו סנדלים/נעליים, והופ! הם כבר מוכנים ומזומנים ליד הדלת, כשאתה אפילו עוד לא חשבת לקום מהכורסה.

ילדים יכולים לשמוח מכל דבר, אפילו מסוכרייה או ממשחק פשוט בגן המשחקים, בעוד אנו המבוגרים, שעברנו כבר את מה שעברנו, פיתחנו התנהגויות בהתאם למצבים שונים, עיצבנו אישיות ודרכי התמודדות מהולים בפחד, כעס, טראומות ושלל הסתייגויות שכוללות בתוכן הרבה מאוד עצב. חיים נטולי שמחת חיים. לעומתנו, הילדים מלאי שמחת חיים ונטולי עכבות, לכן הם גם יוכלים לשמוח מסוכרייה על מקל. אבל אתה, אם תקבל סוכרייה על מקל האם תשמח בה? מקסימום תגיד תודה ואולי תאכל אותה להנאתך. תשמח? זה כבר עניין אחר. והנה, לפנינו נתון יחסי.

אבל איך אני יכול לקחת נתון יחסי כדוגמת האושר והשמחה ולהפוך אותו למשהו אמיתי וחי במאת האחוזים? או שמא היחסיות קיימת רק אצלנו בראש והדבר לא נתון להשוואה, אלא להתייחסות שלנו לדברים ולתפישת העולם שלנו? כך או כך, הכל תלוי באיך אנחנו מסתכלים על הדברים. הכל אצלנו רק בראש. באיך שאנו בוחרים להתייחס לדברים סביבנו. כי האושר, קיים בכל מקום – רק תבחר להתייחס אליו.

אחרי התבוננות נפלאה על העניין, ההבנה המתוקה שקיבלתי בחיפוש אחרי שקט מדומה ואושר לא אמיתי בעליל, הגעתי למסקנה שאותה מחשבה שהתפלחה לראשי (כן, זו שהעיבה על השקט המזויף שלי) כנראה לא הייתה הפיה הרעה…