האושר לא נמצא בתוך קופסא

 

 

שאלתם את עצמכם (וסביר להניח שלפחות פעם אחת במהלך החיים) אילו רגעים יש יותר במסלול חייכם: רגעי אושר או רגעי מועקה?

 

לרוב אנשים עונים שרגעי המועקה רבים יותר מרגעי האושר.

 

למה? ואיך בעצם הייתם מגדירים את המושג אושר? מה הוא כולל בתוכו?

 

התשובה לרוב נחלקת לשתי קבוצות:

 

קבוצה אחת תאמר שהאושר הוא גשמי – דהיינו, חשבון בנק נפוח, רכוש רב: מכוניות, בתים והרבה שאיפות לעתיד גשמי. ואילו הקבוצה השניה תאמר שהאושר הוא רוחני – רוחניות משגשגת, טוב לי עם מה שיש לי – והעיקר שאני שמח, להנות מיצירתיו של מי שאמר והיה העולם, וכל עוד הטראנטע נוסעת ולוקחת לכל מקום – אז מה צריך יותר?

 

שאלת האושר העסיקה רבים לאורך דורות  – פילוסופים, פסיכולוגים וכן כל מיני מומחים של כוחות הנפש – ומסתבר שעדיין מעסיקה ואף הפכה עם הזמן לאחת הבעיות העיקריות המטרידות את בני האדם. גם בדור הזה, דור שבו התפתחה הטכנולוגיה שהקלה במידה מסויימת על חיי האנושות, עדיין לא התגברה תחושת האושר של בני האדם, ויש האומרים שאולי אף החמירה את מצבו הנפשי.

 

בנקודה זאת ישנם אנשים השואלים את עצמם – יכול להיות שהקב"ה יצר עולם שבו המועקה גדולה יותר מן האושר? שהעצב גדול יותר מהשמחה? שהדאגות רבות יותר מהשלווה והנחת?

 

להלן מספר תשובות של כמה מגדולי הדורות על שאלת השאלות:

 

מחבר הספר "חובות הלבבות" אומר, שלדעתו חוסר האושר המצוי בקרבו של האדם, נובע מהעדר אמצעים וסיבות שיביאו את האדם אל פסגת האושר. ואדרבא, העולם מלא ועשיר במרכיבים האמורים לעשות את האדם מאושר, אז למה הוא לא מרגיש כך? ועונה – מכיון שתחושת חוסר הסיפוק של האדם נעוצה בהתייחסות לא נכונה למה שיש לו ולסובב אותו.

 

הקב"ה אכן שילב ברגשות האדם את תחושת חוסר הסיפוק מהישגיו, וכל זאת על מנת להגביר את שאיפותיו בחלקיו הרוחניים. כדי שגם לאחר שיסייע לחברו ולאחר שישפר את עצמו, הוא לא ירגיש רוויה, אלא יחוש שלא עשה די. אבל האדם על פי רוב מסתפק במועט בכל הקשור לדברים הרוחניים שלו, ולכן גם מעשה טוב מרווה את שביעות רצונו, גם אם היה מדובר במעשה קטן. לעומת זאת, את תחושת חוסר הסיפוק המצוייה ברגשותיו הוא מלבה, מרחיב ומפנה להישגיו הגשמיים. כאן בא לידי ביטוי אי שביעות-הרצון הגורם לאדם להרגיש שהוא לא מאושר.

 

ניתן להמחיש זאת על אדם שאוהב לצבור ולאגור ממון ורכוש בכמות רבה יותר ממה שהוא יוכל להנות ממנו בימי חייו. והסיבה לכך היא, שהקב"ה אכן הטביע תכונה זאת ברגשותיו, אולם כדי לצבור ולאגור מצוות ורוחניות לעולם הבא. אך דרכו של האדם שאינו חושב על עתידו הרוחני ולכן הוא משקיע, לעיתים ללא כל היגיון, בעתידו הגשמי.

 

התהליך של אי שביעות-הרצון פועל בצורה הבאה: הקב"ה ברא את האדם שישאף למה שאין לו (כשהדגש הוא על אי-שביעות ברוחניות כדי שיוכל להתקדם הלאה, ובמובן מסויים היא אף חיונית). אולם מצד שני מה שיש לו הוא בעל-ערך רב ומספיק כדי להיות מאושר ממנו, ולכן הוא אמור להימנע מלשאוף לדברים שעדיין אין לו. שהרי שביעות רצונו של האדם ממה שיש לו שוללת כל היגיון והצדקה לשאוף לדברים שאינם ברשותו. לכן האדם מבלי לשים לב פועל להפחית את החשיבות במה שיש לו, ולו רק כדי להצדיק את השאיפה למה שאינו ברשותו. התוצאה מכך היא שמה שיש לו נראה לו חסר-ערך ואולי גם חסר-משמעות ומה שעדיין לא השיג הרי אינו ברשותו, אם כן תחושתו היא שאין לו כלום. וכך חוזר התהליך חלילה.

 

במהלך חייו האדם מציב לעצמו אתגרים ולבסוף הוא משיג אותם. אולם תכונת השאיפה שוב פועלת להשיג דבר נוסף שעדיין אין לו. שאיפה זו מגמדת את מה שכבר יש לו, וכך במחזוריות קבועה מתנהלים חיי רגשותיו של האדם (חוסר סיפוק, צער מאי יכולתו להשיג עוד משאבים ל’מאגרים’ הגשמיים וכדומה) ולכן הוא אינו מאושר.

 

טענה נוספת היא, שהעולם שלנו הינו עולם העשייה מהבחינה הגשמית והרוחנית. הקב"ה הנחנו בעולם הזה כדי שנפעל ונעשה בעולמנו הכנה לעולם הבא, לכן נוכל לראות פעמים רבות אנשים המצפים לאחר שנים רבות של עבודה להגיע כבר לתקופת הפנסיה ולנוח, אולם בהגיעם לנחלה המיוחלת הם מתנוונים. כל עוד האדם אמור לשאוף ולהשיג דבר שאין לו, יש לו בכך עשייה ולכן הוא גם נמשך לזה. לעומת זאת, הדבר שאותו כבר השיג אין בו עשייה, לכן אינו יכול להנות ממנו.

 

מחבר "מסילת ישרים" אומר: "ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר זה". כוונת דבריו היא, שכל עוד אנו נמצאים בעולם חומרי ומוגבל אין כל אפשרות למצות את האושר, ורק בעולם שאין בו את המגבלות הללו, שם יכול להיות מקום העידון השלם. תחושת ההנאה אינה שייכת לעולם הזה, אלא לעולם הבא, כי אם היתה שייכת לעולם הזה, הרי שהיינו נהנים ממה שיש לנו ולא היינו שואפים מעבר לכך.

 

הרב אליהו דסלר זצ"ל, שאל, במכתב ששלח לבנו, את השאלה הבאה – הייתכן כי עולם כה מתוחכם שבו התבונה האין-סופית מתפרצת מכל פרט, הייתכן שרק חיי האדם יהיו קשים ואומללים? על כך הוא גם השיב, דבר זה מפורש בדברי החכמים האמיתיים, חכמי התורה. נאמר במשנה (אבות ד): "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". העולם שברא אותו הקב"ה הוא עולם מאושר, אלא שאנו יצאנו מעולם האושר אל עולם הסבל על ידי תכונות אלה – קנאה תאווה וכבוד, תכונות שגרמו לנו לצאת מעולם האושר.

 

והכלל הפשוט שיש לתקן במקום הקילקול, כלומר כדי להיות בעולם מאושר עלינו ללמוד לחיות ולא להיכנע לתכונות אלה (תאווה קנאה וכבוד) מכיון שהן תכונות שליליות. ורק כאשר נשכיל להכיר בכך ונתגבר עליהן, רק אז נוכל להיות מאושרים. אז גם נוכל להבחין כי האושר תלוי בנו ובעולמנו הפנימי ולא באותם דברים שאינם נמצאים ברשותנו, מכיון שברוב הפעמים גם לא נוכל להשיגם לעולם.

 

אז אם האושר, כפי המובן מדברים אלה, אינו תלוי בכלל בחומריות או בטכנולוגיה שמתפתחת בכל יום יותר מקודמו, ולמרות שכל המרכיבים (הגשמיים והרוחניים כאחד) הקיימים בעולם הזה, בעצם אמורים להקל עלינו על מנת שנוכל להשיג מטרות שונות בחיינו, כולל את האושר המיוחל. בנוסף לזה, כפי שאומר הרב דסלר זצ"ל, שהאושר תלוי בהתגברות על שלוש מידות שגורמות לתיסכול וחוסר סיפוק, אליהן הוא הפנה את האצבע כדי שנוכל לגעת בנקודה הכי מדוייק שאפשר, עדיין חסר לנו משהו כדי להרגיש מאושרים.

 

תוכן ומשמעות לחיים, הם שני נדבכים נוספים וחשובים בדרך אל האושר, והם שני מרכיבים שמשלימים את החסר. כשאדם לא מכניס תוכן לחייו ולא מחפש אחר המשמעות האמיתית שלהם, הוא לא ימצא את אושרו, גם אם הוא ישביע את רצונו בכל הטוב הגשמי האפשרי, גם הוא יציב אינספור מטרות בחייו – אולם ללא כל תוכן או משמעות תחושת ‘הרעב’ לא תרפה ממנו. היעד החשוב שמוביל אל האושר, אם כן, הוא הנקודה בה נמצאים התוכן והמשמעות. משם קל יותר להתגבר על תחושות שגורמות לתסכול ולאי שביעות רצון. שם, ממש באותה הנקודה, האדם לומד להיות מאושר ושמח בחלקו.

 

אנשים מחפשים משמעות בחייהם. הם רוצים אושר ואולי בעצם הם כבר רוצים להרגיש מאושרים. אז למה בדור הטכנולוגיה המפותחת שאמורה להקל על חיינו, אנחנו לא מצליחים להרגיש זאת? פשוט, כי אנחנו מחפשים את המשמעות האמיתית של חיינו, אנחנו רוצים את האושר האמיתי, את השלווה והנחת. החומריות של העולם המודרני לא עונה על הדרישות של משמעות ואושר בחיים. העידן המודרני אולי האיר במידה מסויימת, אבל באור מלאכותי ונוצץ, את העולם. אבל מצד שני, החשיך את האור הטבעי שבלב האדם (מצפון, רגשות וכדומה). אנשים לא מרגישים שלמים עם עצמם, למרות שיש בידיהם הישגים גבוהים בתחומים שונים של החיים. והיום יותר מתמיד אפשר למצוא גם אצל האנשים שמגדירים אושר במונחים גשמיים את המסקנה שזה לא זה, זאת לא התשובה לשאלה – איך היית מגדיר אושר? גם אותם אנשים שהרוויחו כסף בכמויות, רכשו בתים ויש להם הכל, וחלקם כבר עשו את המיליון הראשון, מרגישים שזה לא זה, הם מחפשים את השמחה האמיתית, את האושר האמיתי, ונכון שיציבות כלכלית גורמת לנחת מסויימת, אך לא מביאה את האושר האמיתי לליבו של האדם, או נותנת לו את המשמעות האמיתית של חייו.

 

למה?

 

מסיבה אחת ויחידה – יש לנו נשמה שמתאווה לאושר ולמשמעות האמיתיים שלה. התחושה של חוסר כיוון נכון בחיים גורמת לאדם לברוח מהמסלול של חייו ולחפש נתיב אחר. לכן גם הדבר מוביל, כפי שהזכרנו בתחילת המאמר, להתדרדרות במצבו הנפשי, לרגעי מועקה רבים יותר מרגעי אושר, וזאת מכיון שהאדם נוטה לחפש ‘פתחי מילוט’ מהמסלול שלו ומחיפוש המציאות האמיתית. אך כל עוד הוא נמצא על המסלול שלו, בלי להביט ימינה ושמאלה והוא מוצא את המשמעות, אין יותר מאושר ממנו ואמירות של: ‘גיליתי את האמת’ או, ‘יש משהו בחיים האלה’ – ימחישו עד כמה הוא באמת מאושר.

 

אמרו חז"ל (אבות ו): "כך היא דרכה של תורה (אפילו אם) פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה" – אם אתה עושה כך "אשריך בעולם הזה". יש בידך את נוסחת הפלא להתרומם ולהתעלות מעל לחיי החומר המוגבלים ולהרגיש מאושר – לחוש את ערבותה של התורה ואהבתה על ידי התמסרות מושלמת אליה, אז גם החיסרון של האוכל השתיה וכל שאר התנאים האחרים – כל אלו כבר לא יפריעו לך, כי אתה כסולם המוצב ארצה וראשו ואושרו מגיע השמיימה!

 

אז אם האושר לא נמצא בתוך קופסא, הרי שקיבלנו מחז"ל עצה היכן לחפש אותו ואף למצוא אותו…